אין לי שמץ.
אם הייתה לי משאלה אחת ויחידה הייתי משתמשת בה כדי לשאול:
What am I passionate about?
אני כבר ילדה גדולה ועדיין לא יודעת להגיד מה הייתי באמת רוצה לעשות שאהיה גדולה.
כמו בכל דבר אני מניחה שהאשמה טמונה בילדות. ההורים שלי לא נתנו לי את הביטחון הדרוש לילד על מנת לגלות מה אני אוהבת ובמה אני טובה.
הם כיוונו וקשקשו ללא הרף בהתאם לתפיסת עולמם ואותי. לדברים שאני רציתי ואהבתי הם לא ידעו לפרגן אך מנגד הכריחו אותי לנגן פסנתר 7 שנים וככה מה שהיה אמור להיות התחביב הפך לסיוט הגדול מכולם.
היום שאני שואלת את עצמי לאיזה חוג הייתי נרשמת אני רק שומעת את הביקורת שלהם על כך שזה או זה ממש לא הכישרון שלי. אני מעולם לא הרגשתי שמאמינים בי. שכבר צייצו מילים טובות זה היה על דברים שבכלל לא עניינו אותי - "יש לה חוש סדר יוצא דופן!" או "תראה באיזה מהירות אצבעותיה הארוכות נעות על הקלידים... היא מנגנת שופן לתפארת".
אבל על כך שכבר בכיתה ט הצטרפתי לחברה שאירגנה קייטנת קיץ בביתה והבאתי לכך שהיא שלשה את רווחיה אם לא יותר אני לא זוכרת פרגון גדול.
כל זה באמת לא רלוונטי יותר מלבד לעובדה שאינני מצליחה לחשוב על עצמי כיוצאת דופן במשהו שאני גם אוהבת לעשות. אני בכלל מתקשה לומר מה אני אוהבת.
זהו להיום.
לילה טוב
