אחרי השקיעה... לפני הזריחה...

אני זוכרת שכשהייתי ילדה שאלתי את אבא שלי איך נהיים פופולריים. הוא ענה לי שאין יש בלי אין כלומר שאם אני רוצה להיות ״אין״ אני חייבת לדאוג שמישהו אחר יהיה ״אווט״. אתם יודעים מה קרה אחר כך?

התחלתי לבכות. כאב לי הלב על כך שיש רוע בעולם. כאב לי לחשוב על אותו הילד בכיתה שלי שכולם לעגו לו. מאותו יום החלטתי שאין לי שום עניין בלהיות פופולרית. ההפך- הרגשתי שאני יותר טובה מהילדה הכי מקובלת בכיתה. ומאז המבט המתנשא לא ירד לי מהפנים.

לימים הילדה ״הזאת״ הפכה לאחת החברות הכי טובות שלי אבל נראה לי שעם השנים הבנתי את המורכבות והצורך שלה להיות מקובלת כמו גם שהיא עברה כמה תהליכים שגרמו לה להיות אדם האדם המורכב שהיא.

כן היא עדיין סוחפת אחריה את העדר אבל היום היא עושה את זה כי זה האוטומט שלה. היום היא יודעת שהיא יותר כמוני ממה שרצתה להודות ואולי שדוקא בשל כך הרגישה צורך להיות כמו כולם ואפילו להכתיב מה זה ״כולם״.

הרי בתוך תוכה היא לא דומה לאנשים הרגילים בכלל. 

היא מיוחדת.

רק שהיא עשויה מחומר הרבה יותר אמיד.

 ובכל זאת...

אני יכולה לגלות לכם סוד:

הדבר שמחבר אותי ואותה יותר מהכל הוא הכבוד לרגשות. ולא כי אנחנו חלשות. אנחנו פשוט רגשניות :).

את חסרה.

כן אני מודה, חסרה לי התחושה.

כשאמרת סאני מתה לא הבנתי שאין זה אומר שהיא נעלמת לחלוטין. רק שהיא הפסיקה לחיות. הדקויות פה חשובות שכן היא נמצאת בתוכי מתה. 

ככל שעובר הזמן אני מתנהגת בצורה שיותר מזכירה את איך שהייתי לפני שהכרנו. 

האמת היא שסאני תמיד הייתה שם ותמיד תהיה אבל אין אף אחד שיודע להוציא אותה ממני חוץ ממך. והיום אני מבינה שכל חיי איחלתי לבנאדם הזה שיגרום לי להיות מסוגלת להוציא אותה.

כל הגברים שהכרתי בחיי הביאו אותי למצב שבו הייתי צריכה לעשות הצגה/ מניפולציה על מנת שהם לא ירגישו מאוימים. הייתי צריכה להקטין את עצמי כדי שהם ירגישו טוב. המשחק הזה מעולם לא בא לי בקלות והוא בטח שלא גרם לי להתאהב. איך אפשר להתאהב במישהו שאת יודעת שכשאת בשיא תפארתך הוא מרגיש פחות גדול?

אמנם יש הבדל בין התאהבות להערצה... ואני לא תמיד בטוחה שהמילה הנכונה בינינו היא התאהבות. הסיבה היא שהיום אני יודעת שקיבלתי ממך רק חלקים שבחרת לחשוף וגם אם ראיתי הרבה יותר אתה לא היית 100% עצמך. הסתרת חולשות ופחדים ולא נתת לי להיות שותפה למה שהיה גורם לי (לדעתך) לראות אותך כחלש.

וצדקת. אני אדם עם מעט סבלנות לחולשות. במשחק השח של החיים אני נותנת משמעות גדולה לחשיבה אסטרטגית ואתה תמיד ידעת לצפות אותי כמה צעדים קדימה. 

הסבלנות והקור רוח שלך הם הקסם הכי גדול שלך בעיני. עד היום... אני משתהה מכוחות הנפש והיכולת להבדיל בין רגעי חולשה לבין רצון אמיתי... ומעריכה את העובדה שלימדת אותי שעל מנת לקבל יחס שהוא מעבר לנימוס ההכרחי צריך להיות ראויים. 

Good enough מעולם לא סיפק אותך ואני הבנתי עד כמה כל מעשה יכול להיראות שונה לחלוטין שמושקעת בו מחשבה.

ההבדל ביני לבין הכלל הוא שהגוד אינף שלי הוא מעולה. שאני נכנסת לטורבו מוד אני יכולה לעשות יום עבודה בשעה. אבל אתה ראית זאת תמיד וידעת לדרוש יותר. מעולם לא הסתפקת ותמיד דחפת אותי למצויינות יתרה.

בפעם הראשונה בחיים שלי הבנתי שההבדל (בשבילי) בין 85 ל 100 הוא עולם שלם. דרך שמעולם לא עשיתי כיוון שתמיד הסתפקתי ב-85 שקיבלתי מבלי להתאמץ. לפעמים גם יותר :)

ואז לימדת אותי שהדרך ל-100 נטולה בוויתורים ומאמץ אדיר אבל שהסיפוק שמתקבל לא דומה לשום דבר. ושאפשר לעשות את אותו הדבר מיליון פעמים אבל שזה כל פעם יהיה מעניין ומאתגר מחדש אם המטרה היא להצטיין. 

אני יודעת שדבר אחד נכשלתי בו ועל זה קשה לי לסלוח לעצמי. 

מצד שני קשה לכעוס על עצמך שאינך יודע מה היה קורה אם היית מצליח.

אני יודעת שנכשלתי ושלכן הרכבת עצרה ושנינו נאלצנו לרדת. 

אני גם מבינה היום שאתה היית שמח להמשיך אם זה היה אחרת.

אבל כנראה שלכל אחד יש את תקרת הזכוכית שלו. ואולי גם לך... כי בזה לא הצלחת לשנות את הדנא שלי. 

למדתי שבחיים האלה כדי להתגבר צריך לעשות אחד מ-2: להתעמת ישירות או להסתגל. אבל במקרה הזה העימותים לא עזרו ואני לא מצליחה להסתגל, לא באמת.

ואני תוהה... זה הסוף? 

האם אתה לא מסוגל לתכנן לנו משהו אחר? האם אין דרך שבה נוכל להמשיך להיות סאני והמלך מבלי שנצטרך לוותר על עצמנו?

כנראה שלא.

אסור לנו להיות יחד. וככה זה צריך להיות...

אין דרך אחרת.

ולמרות זאת איני מצליחה להפסיק להרגיש שאני לא אהיה שייכת למישהו אחר. 

בחודשים האחרונים התוודיתי לעובדה המרה שארצנו אינה שופעת באנשי מלוכה.

זה לא שהעובדה הזו לא הייתה ידועה לי בעבר, אבל כעת שאני והמלך לא יכולים להיות יחד הדבר החל לגרום לי אי נחת כלשהו.

מסתובבת לי בבר נחשב בעיר, מתבוננת ימינה ושמאלה ואני מרגישה את עצמי מתמלאת בבוז ממראה עיני וחוזרת לכיסא שלי ליד החברה שלי עם מבט מאוכזב. לא מאוכזב יתר על המידה, שכן צפיתי תקופה די ארוכה שבה היחס הכי גדול שמישהו יכול לקבל ממני היא הרמת גבה.

״אין דם כחול בעירנו״ אני לוחשת לה ולפתע נכנס המלך... כהרגלו לבוש בבגדיו המלכותיים... ונוכחותו רק מבהירה את מילותיי...

וגם את בדידותי שכן האוניה הזו כבר נסעה מזמן ואיני מתכוונת לעלות עליה יותר.

אם זאת, אין בכוונתי להתפשר ולהיכנע. ובכל מקרה אין אדם שעושה לי את זה למעט אולי אחד שעבר אורח בזמן הלא נכון...

הוא היה גנטלמן, חתיך, מתוחכם ובינלאומי... גבוה ובהיר כפי שאני אוהבת. וכמובן שאת בדיקתי הראשונה (שיניים יפות ובריאות) הוא עבר בהצלחה... אבל התזמון היה גרוע ולא אבכה על חלב שנשפך.

אין על בדידותן של מלכות ונסיכות...

אנו יכולות למצוא את עצמנו מחכות לנצח.

אבל לפחות היום אני יודעת שאם אין לי מלך אז עדיף לי להיות לבד.

זה יפה לראות כמה אנחנו מחוברים.

חודשים עברו מאז שמעתי את שמי. חשבתי שאני מתה.

והנה שמעתי לחישה שהציתה בי את האש שכבתה.

ברור שזה רק לדקה קלה. חמצן שמבעיר את האזור שבין הרגליים וגורם לי לרצות להיפתח, להימתח ולהיקרע לכל הכיוונים.

רק מחשבה לרגע...

אין סאני ואין מלך בחיי

וגם לא יהיה

אבל לרגע אחד בלבד, כיף להיזכר ... ליילל ו להשפריץ.

אני חושבת שאחד הדברים שהייתי צריכה לבנות מחדש נוגעים באמונה שלי לגבי העתיד ומכאן הייעוד שלי.

להאמין בעצמי מחדש ולשרת את עצמי ללא מחשבות מקדימות על טובת אחר היה יותר קשה ממה שדמיינתי.

תקופה ארוכה הסתובבתי כעלה נידף. לא ידעתי אפילו מה הכיוון וניסיתי רק להמשיך פעולות מסוימות שכבר היו בתנועה.

אך לפתע יום אחד הרגשתי שוב שיש בי אמונה ושהיא חלק ממני ואז הכל התחיל להשתנות.

הבטחון במי שאני, מאיפה באתי ומה אני רוצה גרמו לי להביט על העולם אחרת.

המבט השונה הזה גרם לי לעוצמה שהובילה אותי לרצון למצוא את הייעוד שזנחתי.

לפעמים כדי להיות הגירסה הכי טובה של עצמך אתה צריך לעבור משהו משנה חיים. חוויה בלתי נשכחת שתמיד תזכיר לך את הדבר שעליך להיזהר ממנו או שפיתחה בך כוחות התמודדות שלא היו בך קודם.

סאני היא התיקון שלי ואני לא אפרד או אשכח אותה.

סאני היא המתנה הכי גדולה שנתנו לי בחיי.

זה מזכיר לי את הדרך שעשו בקוסם מארץ עוץ. את הנעליים האדומות.

ועכשיו אני מרגישה מוכנה לחזור לקנזס. אני מאמינה בעצמי וביעוד שלי. הלוואי ויום אחד ימצא גבר שיהיה ראוי לכל זה.

אני קצת מתקשה להסביר איך נראים החיים בלעדיו.

מצד אחד אי אפשר שלא לראות שאני פורחת. קורנת ומצליחה לטפל בכל כך הרבה דברים שהזנחתי.

אני במקום מאוד חיובי ושלו וזה כיף להיות במקום הזה.

מצד שני תמיד יש את השטן הזה שיושב לי על הכתף ולוחש- מה לך ולכל הטוב הזה? החיים סבבה? הכל אשש? מה נהיה ממך?

איזה מן דשן ליצירתיות את מייצרת? מה נראה לך- שאפשר להיות אדם מיוחד כשאת כל היום מחייכת? 

איפה המבט הזה שלך? המבט הזה שאתה כלכך אהבת. שאחריו הייתי שומעת את ה״כן...״ המסופק הזה

כן כלבה יפה

כן זונה שלי

ככה

עוד קצת

והיכולת הזאת שפיתחת בי לתת לך את כולי... תמיד. לתת הכל ללא מעצורים...

להרגיש את הייעוד שלי.

כן זה חסר לי מאוד

אבל אני לומדת לחיות בלי זה

הלוואי והיה תשובה מוחלטת לגבי השילוב הזה.

אני יוצאת מתוך הנחה שמי שנשוי והבן זוג שלו לא נמצא פה ואינו יודע שהוא כאן, לא מצא את התשובה. 

זה עצוב בעיני שרוב האנשים שאני מכירה מוותרים על האפשרות לשלב את כל ה״מילים״ הללו בצורה שלמה.

אני שואלת את עצמי מה מקור הבעיה: האם חלקנו לא מונוגמיים בעוד שחלקנו כן? האם וכיצד השוני ברמות של בדיקת גבולות, אהבה לריגושים, לתהומות ופסגות אמורים להנחות אותנו? ומה זה אומר?

לפי התזה שבני האדם נועדו להתרבות ולהקים משפחות- רק טבעי שאדם שאוהב ריגושים יחפש אדם יציב יותר להקים איתו משפחה. זה נותן בטחון/ שמה שלא יהיה יש בית שאפשר לחזור אליו. אך מצד שני, השוני הזה יוצר מרחק. הרי אותו אדם יציב, שפחות מונע מריגושים ושבסבירות גבוהה פחות מיני, יהיה לו קשה להבין שהיצר הזה לא קשור לצורך הבסיסי במשפחה מתפקדת.

מעטים האנשים שיהיו מוכנים לוותר על בלעדיות בעבור יחסים שמושתתים על כנות, פתיחות, ופתרון בעיות וגישור על השוני בשיחות אותנטיות, כואבות ופתוחות.

לא תמיד אפשר למצוא את עמק השווה, אך ממה שאני מכירה רובנו אפילו לא מנסים. לא מאמינים שאפשר להתגבר על השוני מבלי לרסק את המשפחה.

זה עצוב בעיני שאנחנו לא נותנים לעצמנו את הצ'אנס הזה ושאנחנו מרגישים אשמה על כך שאנחנו שונים. 

זה עצוב בעיני שאנשים פחות מיניים, שפחות מונעים על ידי היצר, נחשבים ל״טובים״ יותר.

מה טוב בלא לראות את הבנזוג שלך? את הצרכים שלו? את מה שגורם לו להרגיש חי וחיוני?

האם אהבה של אדם אחר אמורה לשתק אותנו? האם אהבה של מישהו אותנו ושלנו אותו מחייבת הקרבה של צורך קיומי?

ונניח שהקרבנו- למה ההקרבה הזאת אפילו לא מוערכת כהקרבה אלא נלקחת כמשהו מובן מאליו... מזתאמרת- מה אתה עושה לי טובה שאתה לא בוגד בי?אתה בעלי!

אז זהו שכן! וזה שאנחנו לא עשויים מאותו החומר לא אומר שאנחנו אוהבים פחות, רגישים פחות, הורים פחות נאמנים וכו וכו

זה רק אומר שאנחנו בנויים אחרת.

יש משהו מאוד מפתה בלקחת פרפר, לתפוס אותו, ולשים אותו בכלוב מזכוכית.

אתה אומר לעצמך- וואו, איזה פרפר יפה :), אני רוצה שהוא יהיה רק שלי, אני אסתכל עליו כל היום וארגיש כלכך טוב!!! - מצאתי את הפרפר הכי יפה בעולם כולו. הנה תראו!

אבל פרפרים לא אוהבים לחיות בכלובים.וגם לא של זהב!

זה מחוויר אותנו וגורם לנו למוות פנימי.

גם אם נדמה לנו בהתחלה שבבית הזה נוכל לחיות לנצח... לאט לאט, הצורך הזה שלנו לפרוס כנפיים, לעוף, להתנסות, לחוות, לראות, להרגיש, לשחק, לטפס, להתרסק, ולבחון גבולות מכרסם בנו.

ואז יכולים לקרות אחד משני דברים-

שנברח מהכלוב (בגלוי או בהיחבא),

או שניתן לעצמנו גזר דיו מוות- ניווון.

זה עצוב בעיני, עצוב מאוד

אחת המסקנות שהגעתי אליהם לאחרונה היא שאני יודעת לתכנן קדימה רק לזמן מוגבל.

הסיבה היא, שמנסיון העבר אני כבר יודעת שמה שטוב לי היום לא בהכרח יהיה לי טוב בעוד כמות מסוימת של זמן ואני לא אוהבת להרגיש כבולה מדי.

אני אוהבת חופש, דינמיות, הרגשה שהכל אפשרי ושהחיים מלאים בהפתעות. 

הדברים היחידים היציבים בחיי הם ההורים והחברות.

למזלי מצאתי חברות שמתאימות לכל החלקים שבי ואיני מרגישה צורך להחליף אותן. לפחות לא את הטובות!

היום שאני אימא אני מבינה שיש לזה מחיר. שיש דברים שחשוב שיהיו יציבים ושבלי זה הילד שלי עשוי להרגיש חוסר בטחון למרות שאני תמיד יהיה שם...

השגרה מפחידה אותי. הדרישות של החברה להיכנע לתכתיבים ונורמות ממרדות אותי! 

אני ציפור ואני אוהבת להרגיש חופשיה, לפרוס כנפיים, להשוויץ בנוצות הצבעוניות שלי.

אבל אני ציפור עם בית יציב והורים מדהימים ואני חייבת ללמוד לתת לילד שלי את הבטחון הזה. 

ובכלל, למרות שגמישות היא תכונה מדהימה ושבתחושה שהעולם כולו הוא בית אחד גדול יש משהו עצמאי מאוד יש גם המון בטחון, יש ערך גדול לשורשים וליכולת לייצר קרקע יציבה.

אני מקווה שאצליח לייצר משהו שבו אוכל להמשיך לחיות מבלי להרוס ושיאפשר לי את התנועה שאני כלכך זקוקה לה.

עד היום חייתי בתחושה שאני בחזרה גנרלית, אני חושבת שאני מתחילה להרגיש שאלה הם

ה ח י י ם האמיתיים. 

Let the show begin!

להגיד שאין הבדל בין גברים לנשים זה לעשות עוול לנשים!

יש כלכך הרבה דברים שאני מסוגלת להם שאף גבר אינו מסוגל.

אני לא רוצה שישוו אותי לגבר!

אני לא רוצה להרגיש שתכונות גבריות הן טובות יותר ותכונות נשיות הן טובות פחות.

אני חושבת שהפמיניזם עושה לנו רע בכך שהוא לוקח תכונות נשיות ומפחית בערכן!

הוא גורם לנשים לרצות להוכיח שהן מסוגלות להיות חסרות רגישות והבנה וניאנדרטליות כמו גברים. אני מרגישה שאימהות היא קללה ושאישה שבוחרת להקדיש מזמנה גם לאימהות נחשבת לרכה יותר ושזה מקסים אבל שזה ישר אומר שהיא לא קווליפייד למשרה בכירה.

וההפך- אני מרגישה שאישה שאומרת שהיא רוצה קריירה ולא מתחברת להחתלות נחשבת לפחות רכה ונשית.

אני אישה מבית מפותח מאוד. אבא שלי פירגן לאימא שלי קריירת על שגרמה לכך שבתקופות מסוימות הוא היה ההורה העיקרי והוא בעצמו בכיר מאוד ועדיין הוא אבא והיא אימא. הוא גבר והיא אישה. זה שהוא מבשל לא אומר שהיא לא רוצה שהוא יפתח לה את הדלת או יתן לה בטחון. זה גם לא אומר שהיא לא רוצה להיות מחוזרת.

אימא שלי לעולם לא תאמר שהיא פמיניסטית. היא לא שווה פחות מגברים אבל יש דברים שהיא עדיין רוצה שהגבר שלה יעשה עבורה והדברים האלה לא נקבעים על ידי תכתיבים.

אנחנו חיים בעולם מאוד מבולבל שבו אנחנו עדיין מושפעים ממסורת, מתכתיבים ומיצרים פנימיים אבל בואו לא נשכח שכל אחד מאיתנו בנאדם בעל צרכים ויכולות אישיים וננסה להפסיק לתת הגדרות שעושות לנו רע ומצרות את יכולת התנועה.

בואו ננסה להיות נאורים.

לא ארצה אף גבר אחר. וגם אם אצליח לרצות כזה או אחר לזמן מה תכף שאעמיד את אותו אחד בהשוואה אל המלך הוא יחוויר לעומתו כליל.

ואז... אם טרם הספקתי לברוח ממנו אז בטוח שהספקתי להבהיר לו במבטי שאין לו דבר לחדש לי. ושהוא כבר יברח בעצמו.

יש אנשים שמספיק להם מישהו שיחמם עבורם את המיטה... אבל אני רוצה יותר! אני רוצה חבר שיהיה בעל תכונות מלכותיות. 

אני רוצה אותו אבל כלכך הרבה יותר עמוק ובעיקר כבן זוג, וכחבר. ואני בטוחה שזה לא היה מוריד אפילו במעט מהדרו.

אך מכיון שזהו חלום חסר סיכוי אני פשוט מבועתת שאשאר לבד.