לפעמים אני מבולבלת.
מסתכלת אחורה ונזכרת בדרך שעברתי עם המלך. מתבוננת פנימה ומנסה לזקק לעצמי תובנות שיעזרו לי להבין מי אני ולמה אני זקוקה.
הרי המלך לימד אותי כלכך הרבה דברים על החיים ועל עצמי. המלך הוא הבנאדם הכי פרספטיב שהכרתי מימי. לקח לו מעט מאוד זמן להבין איך הראש שלי עובד מה שהביא אותי להיות כפלסטלינה ביד היוצר.
משום מה, ואני עדיין לא ממש מבינה למה, רוב האנשים בעולם מקבלים ממני תחושה שהם נחותים בעיני, שאני מרגישה שאני יותר טובה מהם או איזשהו בולשיט כזה או אחר שקשור לחוסר בטחון שלהם עם עצמם. האמת היא שרוב האנשים משעממים להחריד, צדקנים, יפי נפש, לא אותנטיים ופשוט לא מעניינים אותי.
אני לא אשקר, יש לי נטייה לבדוק את גבולותיהם של אנשים, במיוחד של אנשים חדשים בחיי, וכך גם בתחילת דרכי עם המלך בדקתי את גבולותיו. למרבה הפלא, ובאופן שונה לחלוטין מרוב הגברים בחיי, היה נדמה ששום דבר שאני עושה או אומרת לא משאיר עליו רושם. זה אתגר אותי מאוד, כפי שבהמשך הוא אתגר אותי לעשות סרטים איכותיים שהפתיעו אותי וגרמו לי לאהוב את עצמי ולהיות גאה.
המלך לימד אותי מה היא איכות. הוא לימד אותי לדייק.
הוא לימד אותי את השכר שמקבלים על השקעה. הוא לימד אותי שאם כבר אני עושה אז לתת הצגה- כי בינוניות זה משעמם. הוא לימד אותי שאין דבר העומד בפני הרצון.
אבל אני חושבת שאפילו הוא הופתע שיום אחד ששאלתי אותו- בהקשר למשמעות שיש לנשים שונות בחייו.
״ומה סאני בשבילך?״
הוא ענה:
״סאני מספר אחת, פאר היצירה!״
:)
ואם תשאלו אותו מה הוא חשב לעצמו בתחילת הדרך כאשר הוא הציע לחנך אותי ולהיות לו-
״אחד יחיד ומיוחד״- אני לא חושבת שהוא תיאר לעצמו מה הוא יצליח ליצור.
סאני הפתיעה את כולם :)
(תודה שהזכרת לי)