אחרי השקיעה... לפני הזריחה...

הראש שלי לא פה.

כתבתי פוסט שלם על שטויות ומחקתי. לא היה בו כלום.

הריקנות הזאת משתלטת לי על הפוסטים. ואני שומעת את קולך- ״מה חשבת? שגוויה יכולה לכתוב?!״ 

ואני נאנקת ובולעת יללת כאב.

גמילה זה כואב. פיזית.

אין תחליפים לסם שקיבלתי. באמת שאין, לא לאורך זמן.

איך מתרגמים power? עוצמה? כח?

ובכן הכח העצום הזה שהיה לך עלי... הוא לא נעלם. הוא גם לא דועך הוא פשוט קיים ואין שום דבר שמשחרר אותי.

זה טירוף, אני יודעת, וכועסת על עצמי וסובלת בעיקר מכך שאיני מצליחה להדוף את זה ממני, להשכיח אותך.

וכך אתה ממשיך לגזול מזמני, מרוחי ונשמתי מבלי שבכלל תהיה נוכח.

ולפעמים אני אדישה. 

הרי אימהות זה לא רק אהבה אינסופית וסיפוק צרכים של ילד... זה גם יצר הישרדותי. אני מאמינה שאם יבדקו את נתוני השואה יגלו שהאמהות שרדו יותר. זה הטבע שלנו. ויש לי מזל שכך.

ומלבדו, הספורט מחזיק אותי... מצאתי ספורט חדש... והוא מחטב אותי ברמות מטורפות.

אבל בכל הנוגע למין... אפילו אני בעצמי לא נגעתי מעל חודש.

ניסיתי... זה לא עובד.

שאני נזכרת בך נוגע בי זה רק כואב יותר. כאב מצמית- המחשבה- שזה לעולם לא יהיה יותר.

גמילה זה כואב!