הרגע הזה

"הלוואי יהיה בי כח עוד מעט 
לא להישבר כאן למולך 
הלוואי יהיה בי כח 
לא ליפול על ברכי 
מכובד אהבה ...."

קר בחוץ

אבל לי חם

עטופה בחיבוק אוהב

חיבוק רחוק

ואיתי במיטה 

שמלה לא מכובסת 

והריח שלך 

נושמת אותך עוד קצת

לפני שיתפוגג

לפני שתיסע

ארזתי לך תיק קטן

ושמתי בו מילים

המון מילים שלי אליך

וצרור של רגשות

וגם חיבוק אוהב הכנסתי פנימה

שיחמם אותך בלילה קר

ונשיקה 

שתזכיר לך כל בוקר מחדש

שאני עוד כאן

מחכה לך...

מחשבות..

על מה שיש ועל מה שאין.

על מה שהיה ועל מה שיהיה.

על אתמול ועל מחר.

על מה שאסור ועל מה שאפשר.

על הקל ועל הקשה.

על הקרבה ועל המרחק.

על חיבור ועל פרידה.

על מה שהיינו ועל מה שנהיה.

על מילים חזקות שאפשר להרגיש. 

על תחושות רחוקות שמצליחות להמחיש.

על דרך חדשה ושונה.

על לב חזק שלא נשבר.

על פחד סגור בתיבה של אהבה.

על געגוע עצום שאשא בגאווה.

על אדון רם ונישא. 

ועל קטנה מיוחדת אחת שלך ...

אתה עדיין לא יודע איך התמכרתי...וגם אם אתה חושב שכן-אתה לא יודע... לא מספיק. 

הימים נגמרים לי ואני אוספת רגעים קטנים ... רגעים של כיף ושל שמחה, רגעים של תשוקה ואהבה, רגעים של כאב והכלה... 

אוספת את ההתמכרות שלי אליך לצרור קטן, כזה שאשא איתי כל יום עד שתחזור.. כזה שיזכיר לי כל בוקר מחדש את מה שאתה עדיין לא יודע ...שיזכיר לי את ההתמכרות שלי. 

למבט... המבט הזה שבוחן אותי מכף רגל עד ראש, העיניים שמלטפות את גופי וחודרות אל תוך עיני, גורמות לי לשקוע בך עוד ועוד..  

למגע... המגע הזה של ידיך הגדולות, מגע שעוטף אותי, מאפס אותי, המגע שנצרב בגופי ומסמן אותי, מרטיב אותי ועוטף את כולי.

לקול... הקול הזה שלך שנכנס עמוק כל כך, שנחרט בראשי, שמושך אותי אחריך במילים קצרות וגדולות.. שמהדהד אחריך ממרחק בתוכי.

לריח... אוח הריח...שנשאר ימים, ריח של תשוקה ואהבה... ריח שמותיר בי אותך, זיכרון לימים רחוקים ממך ...

ואתה בכלל עוד לא יודע איך התמכרתי...

ואני, אני עוד לא יודעת איך לארוז לך אותי, בתוך מעטפה קטנה שתיקח איתך לדרך ...ותשמור אותי כך לצידך, קרוב קרוב שתרגיש אותי שלך ... שאני ארגיש אותך.  

אני..את.. אתה.. אנחנו .. כולנו סוג של חיה חברתית.
בכולנו קיים הצורך הקיומי להיות שייך – להיות חלק 
בין אם לקבוצה או חלק מזוג, לבנות משפחה ולהקיף עצמינו בחברים.
צורך קיומי אנושי להרגיש חלק מ... 

הצורך להיות חלק מ- .. מעורר דילמה לא פשוטה.
מצד אחד קיים הצורך הבסיסי הקיומי.  להשתייך.. להיטמע .. להיות חלק. 
ומצד שני להיות בולט, להישמע, להשפיע, לשמור על האני העצמי.

וכאשר קיים הצורך לשלוט.. להוביל .. אז הדילמה הופכת מורכבת יותר

כיצד מוצאים את האיזון?

האם ניתן לשלוט ולהשתייך במקביל ?
האם ניתן להיות "עם" ובו זמנית "על" ?

או שאולי רק ההרמוניה בין שולט לנשלטת שמבינים שניהם את משמעותה של הדילמה תוכל להביא למציאת האיזון המיוחל ?

אולי..

ועכשיו אני צריכה לישון ... 

לילה טוב דוד הליקופטר ( מי זוכר?) 

* מי שזוכר שיעשה לייק, נו אל תהיו קמצנים.. בואו נראה כמה 'קשישים' יש פה... 

אז מה יש לנו כאן בעצם ? 

( מבלי להכליל כמובן ...יש כאן בהחלט המון המון אנשים נחמדים/ טובים / ואיכותיים )

המון מתחזים ששמעו על כלובי וקפצו לתפוס זיון על הדרך ואולי אפילו 2 או 3 יחד .. שהרי כל המרבה.... 

המון סקרניות שעוד לא מבינות בכלל מה זה bdsm. רק נכנסו לחפש את כריסטיאן גריי... 

מעט ילדות מבולבלות שנופלות טרף לציידים ממולחים ובעלי נסיון ..שהחליטו שחוקי המוסר אינם תקפים בכלובינו המפואר..

יש אפילו לא מעט מקצועניות.. כאלו שמחפשות ספונסר..או שוגר דדי נחמד ..  

ערסים שמתחפשים לאדונים... ושולטות שמתחפשות לזונות... 

מוכרי אשליות ומוכרות הבטחות..  

סחר בנשים.. ( או שבעצם מותר כי הן סתם נשלטות / כלבות/ זונות ).

בקיצור .. בכלובינו הקט יש הכל מהכל.. רק תבחר להצביע וזה מגיע..

ואני שואלת למה ? למה בטבע האנושי קיים הייצר לקלקל כל פיסת עונג נחמדה ..?  לפרק אמון שנבנה...לשבור לב של אדם ... להרוס עוד נשמה .. 

למה אי אפשר פשוט לכבד את כללי המשחק .. 

אוליי יום אחד... 

שמש נעימה מאירה את היום

הידיים על ההגה והראש מלא ציפייה וסקרנות... 

לאן הפעם? מה יהיה?  

אני מאבדת סבלנות ושואלת: לאן נוסעים היום, אדוני?  הוא מחייך מבלי להביט בי ושותק... 

לאחר כמה דקות יצאנו לכביש בין עירוני...

הוא: הזדיינת פעם בבית קברות ? 

אני: (WTF???) לא !!! 

הוא: זה מעניין אותך? זה מסקרן אותך?

אני: (הוא לא רציני) לא!!! 

הוא: יש אנשים שנהנים מזה... בשבילם להזדיין בבית קברות זו דרך להיאחז בחיים ... 

אני (בלב):  &^%$%^$  

אני ממשיכה בנהיגה תוך כדי שאני מתפתלת על הכיסא ואוחזת את ההגה בחוזקה... ובלב, אני מתפללת שאני הוזה.

הוא: תעצרי בצד! 

(הוא מורה לי לצאת מהרכב.  גם הוא יוצא מהרכב ומתיישב על כיסא הנהג) 

הוא: כנסי לרכב. (אני נכנסת. הגוף שלי רועד. הוא מגיש לי כיסוי העיניים ומורה לי לשים אותו על עיניי).

הוא: תשכיבי את הכיסא עד הסוף!

אני עושה כמצוותו שלב אחר שלב... נשכבת... המוח שלי קודח... מה לעזאזל הוא הולך לעשות לי, בי?!... מאיפה הוא בא לי עכשיו עם הבית קברות הזה?!... ו

עכשיו ההגה בידיים שלו, אני גם לא יכולה לברוח ... לא... הוא לא רציני, לא יכול להיות .. פאק ! אולי הוא כן רציני? אני מתפתלת חסרת שקט ... 

אני מרגישה את הרכב עולה על כביש עפר... 

הוא: בבתי קברות עתיקים זה הכי מיוחד... הקברים שם צפופים...  האווירה שם הרבה יותר חזקה...

אני שותקת.. קפואה.

הרכב נעצר, אני מרגישה את השמש מחממת אותי מבעד לשמשה... או שאולי זו החרדה ?

הדלת נפתחת, הוא מושיט לי יד ומוציא אותי מהאוטו... מרגישה שאני פוסעת על עפר ואבנים... הוא מוליך אותי לאט... כף היד הגדולה שלו מונחת על התחת שלי... אני רואה רק חושך...

הוא מורה לי להניח את שתי ידיי  ולהישען על אבן ומתרחק... 

אני נושמת את השמש...  שואפת את הרוח... מתנדנדת בין חום לקיפאון... 

הוא חוזר אליי.  אני מרגישה אותו נושף בעורפי... הוא נוגע בי, בכולי...  

הידיים אוחזות באבן... המגע שלו משכיח את כל הפחדים... עוצר את כל המחשבות... 

השמלה מתרוממת והאצבעות שלו בתוכי... מלטפות, חוקרות, נוברות, מעסות.

אני כבר לא זוכרת איפה אני... אני רק יודעת שהוא איתי .. הוא מזיין אותי עם הידיים.. אוחז, מלטף , מחבק ... אני בטירוף!

אני מתחננת לאורגזמה...  סוף-סוף האישור ניתן.  אני מתפרקת לו על האצבעות....

הוא מסיר ממני את כיסוי העיניים... 

אחרי שאני מתרגלת לאור השמש אני מוצאת את עצמי מול אחד מהמקומות הקסומים שראיתי ... בין 2 סלעים, ים כחול צלול תחתיי... קרני השמש משתקפות מהמים... פיסת חוף מושלמת... גלים מתנפצים על הסלעים בשאון... והידיים שלו עוטפות את כולי .. 

אני: בן זונה .. מניאק בן זונה .. בית קברות, אה...  מי לעזאזל מזדיין בבית קברות?!

הוא נזכר בי מתפתלת על ההגה וצוחק ... מתגלגל מצחוק, נקרע מצחוק... ואני מסתכלת רחוק... לנקודה בה נפגשים השמש והים .. ומצטרפת אליו לצחוק.

בהחלט יום שמש מושלם.

בנזונה... זה מה שהוא, בנזונה רשע

אוהב למשוך אותי עד הקצה ...ואז מעבר 

לתת לי להתבשל עם עצמי..

להזדקק כל כך

לבכות מתשוקה

הוא לא נותן לי לגמור המנייאק

ומחייך אל מול הסבל שלי

מענה אותי עם החרמנות שלי עצמי

אולי שוקולד ?

אפילו זה לא עוזר .. עאלק מחקרים.

"אצבע ממוקדת על הדגדגן ... עוד ... מהר יותר... מספיק!"

בנזונה רשע...

אבל הערב כשאלך למשחק חרמנית.

ואשב לי באצטדיון חרמנית.

מוקפת ב16,000 גברים מלאי אדרנלין ותשוקה...

עדיין אהיה חרמנית..

והוא, הוא עוד ימשיך לחייך ?

מה אתם חושבים ? 

(מבטיחה לעדכן בלילה.. אם אצליח לדבר ) 

מילים מגרות אותי יותר .. 

מילים כתובות, מילים שנאמרות, מילים שעוברות במבט...

מילים תמיד מגרות אותי יותר.. 

הרבה יותר מגוף ערום או זין מפואר.. הרבה יותר מידיים חזקות.. 

מילים מגרות אותי יותר ממגע או נשיקה ( אף שגם לאלו לא חסר ..) 

המילים הן אלו שחודרות לי לתוך הנשמה .. שבועטות בי, מטלטלות אותי מסעירות ומרגיעות אותי.

מילים הן אלו שמרימות או מורידות אותי .. מלטפות אותי או מכאיבות לי... 

למילים יש כח רב יותר מכל אפקט כוחני כזה או אחר .. יש בהן עוצמה, יש בהן תשוקה, כעס ואהבה, יש בהן רגש, יש בהן אותך....