מאז ומעולם

אני יכול להיות זה שיגרום לך לחייך חיוך דבילי שלא נמחק.

אני יכול להיות זה שיגרום לך להרגיש את הציפורים שעל העץ באופן שלא ידעת שניתן, עד היום.

אני יכול להיות זה שיתן לך עצה ששווה יהלומים.

אני יכול להיות זה שיגרום לך להזיע בעודך מוטלת על בטנך בדיוק שניה אחרי שגרם הכוח האחרון עזב את שרירייך.

אני יכול להיות הכל, אבל לעולם, לעולם לא אוכל להיות לך לבעל.

בשבוע החולף מצאתי את עצמי לפתע באולימפיאדה. לא היה זה חלום, כי אם מציאות של ממש, מציאותית ממנה אין.

לא במקצה של 100 המטרים, לא בקפיצה למים ולא בקרב מול גורילה. מכל ענפי הספורט שבעולם אני צנחתי ישירות אל ריצת המרתון. מרתון מוזר משהו, שכן אני הייתי המשתתף היחיד. אמנם הקפדתי להסתכל אחורה כל הזמן אך שם לא נמצאו רצים נוספים, הם לא העפילו לגמר. לבד רצתי את המרתון הזה.

ומה אתם יודעים, הרגשתי מצוין וככל שהתקדמה הריצה הרגשתי טוב אפילו יותר. קליל ואנרגטי רצתי לי שם בחולצתי המכופתרת שלעולם איננה מתקמטת. הדרך עברה עליי בנעימים וגם מזג האוויר היה כמו בהזמנה.

הנערות החינניות הציעו לי כוסות מים מידי כמה קילומטרים אך אני לא הייתי צמא. הייתי צמא להגיע לקו הסיום אף שלא אצה לי הדרך. רציתי להגיע לקו הסיום לא במהירות הרבה ביותר, אלא לאט. לאט רציתי לחצות את קו הסיום הזה וכל שניה שחלפה בדרכי לשם טמנה בחובה עונג שהוסיף לכוחי.

מרוץ משונה ומשונה ממנו אין. אני רץ בו לבד, המתחרים נפסלו כולם עוד בטרם קו הזינוק. אין שעון שמודד את הזמן ואף קו הסיום בו יופיע בדיוק ברגע שבו ארצה. תנאים אידאליים למדליה, הלא כן?

לא. מתברר שאין מדליה. המרוץ הזה יסתיים לו סתם כך ולא תחולק בסופו אף מדליה.

הסוף