שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

ianaiחשבון מאומת

כניעה אמיתית מתחילה בפנים

בלוג אירוטי היפנוטי. מקום לספר בו את הסיפורים שלי, לפרוס פנטזיות, ואולי אפילו למצוא חברים לדרך.
לפני שנה. יום שישי, 17 בינואר 2025 בשעה 15:56

"תגיד, צחי?" דורון נכנס לחדר בדיוק כשהבלונדיני הרזה קם מהספה, בגדיו של דורון נעדרים לחלוטין ואיבר מינו הזקוף מתנדנד בעדינות בכל צעד. "יש לי זקפה נוספת, חושב שתוכל לעזור לי לטפל בזה?" הלסת של צחי התרופפה בתמיהה המומה, המוח שלו מנסה להיכנס להילוך ולהבין, לא רק למה החבר של שותפו לדירה הרגיש שזה בסדר להסתובב בדירה עירום, אלא גם למה הוא חשב שזה בסדר לבקש ממנו כלאחר יד ובחופשיות לעזור לו לרוקן את הביצים שלו... אבל כל מחשבותיו של צחי התנקזו לתחושת מקסם קהה ואיטית, למראה איברו הנוקשה של דורון, וכמעט לפני שידע זאת, עיניו של צחי נעשו עייפות וכבדות עפעפיים. הוא שקע באיטיות על ברכיו על הרצפה, מוחו משתתק כשהטריגר הוויזואלי תפס והופעל.

דורון פלט צחקוק קטן ומתנשא, כזה שללא ספק היה גורם לצחי לזעזוע, לו הוא היה שם לב למשהו אחר כרגע מלבד הזקפה הבולטת בין ירכיו של הצעיר הלא-הצנוע. "זה מה שחשבתי," הוא מלמל, חוצה את החדר בכמה צעדים מהירים בלבד ומניח את ידו על ראשו של צחי כדי לעזור לו ולהחזיק אותו, תוך שהוא דוחף באיטיות את איברו הסמוק והמתעוות לתוך פיו הפנוי. צחי לא רכן פנימה, הוא לא נרתע - הוא פשוט כרע שם, רגוע ופסיבי כמו בובה מתנפחת, בזמן שדורון התחיל לזיין את פניו חסרות ההבעה.

ריר נשפך במורד הסנטר המנומש של צחי, כשדורון סיים את הדחיפה הראשונה שלו, ושפך מיץ ביצים עמוק לתוך גרונו המפרגן, כאילו הוא פשוט שכח שיש לו רפלקס הקאה, לפני שהזין של דורון נשלף החוצה עד שרק ראש הזין שלו נשאר בפיו של צחי. צחי פשוט נדהם לגלות שיש לו מיומנות כל כך מרשימה במציצות - עד כמה שהוא ידע, הוא היה ממוקד לגמרי בלימודיו, במגמה כפולה של מדעי הסביבה ומדיניות ציבורית, ולא היה לו זמן למערכות יחסים. אבל הנה הוא עושה את זה, מבלי לפקפק בכישרון הבלתי צפוי שלו. הוא לא חשב על כלום. כל מוחו היה ממוקד בתמונתו של הזין של דורון, ולא נותר מקום אפילו לזכרון הכניעה ההיפנוטית שלו, והוא חש את האקסטזה המעודנת והאירוטית ביותר כשהוא מילא את פניו בזין לחלוטין.

דורון התחיל לנענע את ירכיו קדימה ואחורה קצת יותר מהר, ואם צחי היה מסוגל ליצור זיכרונות חדשים ברגע זה, התחושה הזו הייתה מוכרת לו היטב, אבל הוא צלל עמוק מדי למעמקי הטראנס ההיפנוטי מכדי להיזכר אי פעם באיזו קלות, ובכמה מעט מאמץ, הזין של דורון גלש למעמקי תודעתו שטופת המוח וחסרת האונים. בכל פעם מחדש, הוא הרגיש את אותו רגע של תדהמה כשגילה שהוא מתוכנת לשקוע בטראנס עבור דורון, ובכל פעם התדהמה הזו נמסה לאושר חמים ומנומנם שלא השאיר ממנו אלא כלי קיבול פסיבי לאיברו העצום, הפועם של דורון. לצחי לא היה מושג איך ומתי דורון היפנט אותו, שטף את מוחו ושיעבד אותו, או אפילו כמה פעמים הוא מצץ את הזין של החבר של שותפו לדירה בכל יום... אבל לדורון היה מושג ברור מאד בנושא.

וכך גם לחבר שלו, השותף של צחי לדירה. ארז נכנס לחדר בדיוק כשהדחיפות של דורון הפכו להיות אלימות יותר ולא יציבות, וההבלחה הרגעית של ההלם והחרדה שחצתה את תווי פניו התחלפו במהרה בקסם מציצני וחיוך מרושע, כשהתכנות ההיפנוטי שלו תפס בו אחיזה. "אלוהים, הוא כזה זונה בשבילך," מלמל ארז, שלא הצליח להימלט מההנאה העוצמתית שאחזה במוחו בכל פעם שחשב על השינוי ההדרגתי של שותפו לחדר, שהופך לאט לאט לעבד הזין האישי של החבר שלו, ואצבעותיו נסחפו מטה בחוסר אונים אל איברו המגורה והרטוב. ארז צפה בדורון יורה את המטען שלו ישירות במורד גרונו של צחי, כשהוא מאונן בלי שליטה, בדיוק כפי שתוכנת להיות.

לפני שנה. יום חמישי, 16 בינואר 2025 בשעה 15:49

יוסי שמע את הצלצול של הודעת טקסט בדיוק כשהוא יצא ממכוניתו, ובלי לחשוב על זה הוא עצר ופתח את הרוכסן של מכנסיו, הכי רחב שהוא רק הצליח. זה השאיר את התחתונים שלו חשופים, אבל לא לאורך זמן. רגעים ספורים בלבד לאחר שהוא סיים, הוא גלגל אותם על ירכיו המאסיביים והחלקים ויצא בזהירות מתוך לולאת הבד המקומט, מכניס את התחתונים היטב לכיס של הז'קט העור שלו, לפני שיצא לחניון, עם רוח סתיו צוננת מלטפת את אשכיו דרך הג'ינס הדקיק שחזר למקומו. רק כשהוא בדק את הטלפון שלו כדי לראות מי שלח לו הודעה, סוף סוף עלה בדעתו שיש משהו חריג במעשיו, ועד אז זה הרגיש יותר מדי כמו עובדה מוגמרת כדי לנסות להתנגד.

זה לא מנע ממנו מלשלוח תשובה לחבר שלו. 'כלב ערמומי', הוא סימס, לא מצליח להתחמק מהאופן שבו הרוח דיגדגה את איברו המתקשח, שהוא אפילו לא ממש שם לב לעוררות הגוברת בו עד לרגע זה. זה לא היה רק ​​עניין של לא לזכור את ההצעה להוריד את התחתונים בפקודה; יוסי בכנות לא זכר שהגדיר את צליל ההתראה הספציפי הזה בטלפון שלו, וגם לא זכר שהוא מסר את הסלולרי שלו למירון כדי שיוכל לתכנת אותו בעזרת הצלילים. הרעיון שיש לו בראש אוסף שלם של טריגרים סודיים, שכל אחד מהם מחובר לצלצול אחר במכשיר שיוסי לקח איתו לכל מקום, גרם לזין שלו לפעום על סף גמירה, עד שהוא נאלץ למשוך את ידו במודע לכסות את קידמת מכנסיו, בכל פעם שהוא עבר מצלמת אבטחה, מסתיר את הרטיבות המתפשטת.

התשובה להודעת הטקסט הגיעה בדיוק כשיוסי עלה למעלית, מלווה ברעש קטן שגרם לשרירי החזה של יוסי לכאוב בציפייה נעימה. 'יותר ערמומי ממה שאתה יודע', נאמר, מלווה באימוג'י קטן של פרה, ויוסי צמצם את עיניו מתוך הבנה עצובה שהוא קבע משהו בטלפון שלו, כך שכל אימוג'י שונה יפעיל צלילי התראה שונים, וכל צליל עשה משהו אחר למוחו החלש והפגיע של יוסי. זה לבד גרם לו לרצות לדחוס את האצבעות שלו לתוך מכנסיו הצמודים ולשפשף עד שהוא לא יוכל ללכת ישר, אבל הייתה מצלמה במעלית. וגם אם לא הייתה, יוסי היה די בטוח שמה שהידיים שלו רוצות לעשות יותר מאשר כל דבר כרגע היה למשוך את הפטמות הגדולות והזנותיות שלו, עד שהוא יאנח בהנאה ריקנית.

הרעיון האיץ את צעדיו כשהוא התקדם במסדרון לעבר דירתם, והוא בקושי הספיק לסגור את הדלת לפני שהתיכנות שלו השתלט, והוא משך את הצווארון הנמתח של חולצת האימונים הצמודה שלו, ואז התחיל לצבוט את פטמותיו בין האגודל והאצבע ולמשוך בהן בתנועות לסירוגין. "י-אתה, אני... לעזאזל, אתה ערמומי, אתה, אתה... ממ-מ-מוווו," גנח יוסי, מרגיש את האינטלקט שלו חומק תחת מתקפת האקסטזה הצייתנית. בעוד כמה צעדים האחרונים, יוסי נפטר משארית בגדיו, קורס ממש לרגליו של מירון, צונח באיטיות על ברכיו בתנוחה רחבה ופרושת רגליים שהראתה בצורה מושלמת את איברו המזיל והרוטט.

"אבל אתה אוהב אותי ערמומי, נכון, מתוק?" שאל מירון, והקיש על הטלפון שלו כדי לשלוח הודעה נוספת. הפעם ההודעה נשמעה כמו מישהו מנגן במהירות על משרוקית, ולמרות שליוסי לא היה שום זיכרון מודע למה זה אומר, הוא לא יכל שלא לקשר את הצליל עם תמונה נפשית חיה מאוד. הוא בהה בחברו הטוב, יושב על הספה עירום לגמרי, ועם תכונה אחת בולטת מאד. ולפני שהמחשבה הספיקה להשתרש במוחו המבולבל והחרמן, יוסי פשוט רכן קדימה ובלע את כל העניין בלגימה זועמת אחת. זו הייתה רק ההתחלה של המשחק המקדים שלהם... ורק הרמז הקל ביותר לתענוגות שעוד יבואו.

לפני שנה. יום שלישי, 14 בינואר 2025 בשעה 18:20

"זהו, שואב זין קטן... כל כך טוב לך, נכון?" פול פלט רטינה זעירה ומרוצה סביב איברו של דוני, סוג של רחש חסר מחשבה של אישור, שהצביע על חוסר מודעות מוחלט בקשר למה שהוא מסכים אליו, ודוני לא יכול היה שלא לצחוק כשליטף את ישבנו החיוור והעירום של האיש האחר ביד אחת. הוא היה בטוח שאם הוא היה מדבר עם פול רק לפני כמה שעות - באמת מדבר איתו, במקום להשתמש בכל הזדמנות לשיחה כתירוץ להפיל אותו עמוק יותר לתוך טראנס חסר מחשבה - פול היה מתעקש שהוא סטרייט לחלוטין , אולי עם כעס לוהב מאחורי דבריו על זיהויו השגוי כהומוסקסואל. אבל עכשיו….

ובכן, כעת עיניו היו עצומות בחוזקה, והוא הניע את ראשו למעלה ולמטה על זקפתו הסמוקה והבולטת של דוני באנרגיה פרועה וחסרת מוח שאפילו הומוסקסואלים ותיקים בהתלהבות יקנאו בה. "זה מצחצח הזין הקטן והחרמן שלי," לחש דוני, בידיעה שכל חזרה על ההדק החדש של פול משקיעה את שליטתו שלו עמוק יותר בתת המודע הפגיע של פול, והופכת את פעולת המציצה לארוטית הרבה יותר בעבורו, למשהו שאי אפשר לעמוד בפניו. לפול לא היה מושג עד כמה הוא באמת היה רגיש להתניה... אבל דוני ידע זאת מרגע שראה את כלי המשחק החדש שלו, והוא לא בזבז זמן והתחיל להשחית את הצעירבהיר העור ועתיר הדמיון, הופך אותו לכלי ריק בעבןר הזין הנזקק שלו. הוא אפילו לא יכול היה להיות מוטרד או לחוש אשמה על כך, לא כשזה היה כל כך קל. לפול לא הייתה שום התנגדות להתגבר עליה, הוא רק החליק באופן מושלם וכנוע לאושר שהביאה לו המציצה, וזה התאים לדוני מצוין.

"מרגיש כל כך טוב להיות זונת הזין הסתום והנזקק שלי," אמר דוני, והוא הרגיש את איברו שלו מתעוות בגירוי דחוף לשמע מלמול ההסכמה המטומטם שפול שחרר סביב הבשר הקשה שמילא את פיו. דוני לא רצה לגמור עדיין, לא כשכל שנייה של שיעבוד חסר מוח שימשה להתנות עוד יותר את תת המודע הצייתני של פול לקיבעון אוראלי, אבל הוא גם ידע שלהשחית סטרייטים חלשי-רצון למוצצים משועבדים ללא רצון חופשי או תבונה נגע בכל אחד מהגירויים הגדולים ביותר שלו, הפטישים הבוערים שלו. ובסופו של דבר, רק המראה של שפתיו של פול מתעוותות סביב הזין שלו עמד להכריע את השליטה העצמית של דוני. הוא כבר יכול היה לדמיין את זרימתו המשתחררת מטפטפת במורד הלסת הרפויה וצונחת על גופו של העבד החדש שלו, וזה הקשה עליו עוד יותר להתאפק.

אבל ככל שהוא יקדיש זמן רב יותר לעגן את ההדק החדש של פול להשפעה המיועדת שלו בתוך מוחו הריק של הצעיר, כך יהיה קל יותר לשלוח אותו לרדת בספירלה לתוך ריקנות נזקקת וצייתנית בפעם הבאה שהם יתקלו זה בזה. אז דוני אסף את כל כוח הרצון שלו כדי למלמל, "אתה אוהב להיות נרתיק טוב עבור הזין של אדונך," בקול צרוד ורועד שהסגיר את המתח בביצים המתהדקות שלו. פול נאנח שוב, מוחו המודע נעדר לחלוטין, והאני העמוק שלו מקבל ללא ביקורת את כל מה שנאמר לו, וזה כבר היה כל מה שדוני יכל לעמוד בו. מותניו התכופפו כלפי מעלה, דוחפות בחוזקה את הכלי של דוני לתוך פיו הנכנע של פול וזה שלח את זירמתו ישר במורד גרונו הרגוע והפתוח של הגבר המהופנט. גל עצום של ג'יז פרץ החוצה בכוח, שהתברר כבלתי אפשרי בכבור פול לבלוע במלואו.

למרבה המזל, לדוני היה דילדו לאימון בדיוק מהסוג הזה, והוא הנחה את פול בצורה חלקה לתוך טראנס עמוק עוד יותר, בזמן שהוא משפשף ומלטף את הזין של כלי המשחק החדש שלו,  כדי להתנות אותו בעזרת הנאה ערמומית, חתרנית. "אתה תמיד תרצה להיות מצחצח הזין שלי," הצהיר דוני בגאווה, וחייך בסלחנות בזמן שפול פלט עוד הסכמה חסרת דעת. זו הייתה השקעה בעתיד שלו... אבל דוני גם יכול היה לדעת שלא יעבור זמן רב עד שהנקניק שלו יתקשה שוב. העתיד הזה קרוב בהרבה מאשר פול חסר הדעת הצליח בכלל להבין.

לפני שנה. יום שני, 13 בינואר 2025 בשעה 13:24

"אני יכול לעזור לך עם הפרויקט הזה. במחיר הרגיל." הקול אמר. הרגשת שאתה הוזה. נשארת ער יותר מדי שעות בניסיון לסיים את הפרויקט הזה. ולבסוף, ברוגז, ביקשת עזרה מהריקנות של החדר. "בטח, בסדר, קול בראש שלי. עזור לי." אמרת.

הרגשת את היד שלך זזה לבדה. נגררת ללא שליטתך, למעלה ולמטה בלחיצת יד מדומיינת. "העסקה בוצעה." הקול אמר. והצללים בפינות החדר נעשו כהים יותר. שמעת צחוק. "אוי, בן אדם מטופש. אתה צריך לדעת טוב יותר מאשר לבקש עזרה בדברים ארציים. או שהם לא מלמדים אתכם את זה יותר?"

תחושת המגע עדיין הייתה נוכחת בידך. נסוגת לאחור, מזועזעת, כשהצללים התלכדו לפניך, לפני שהתמלאו בצבע. אדם אחד עמד לפניך, למרות שאתה יכול להישבע שיש משהו... לא בסדר לגביו.

מלבד העובדה שהוא פשוט נוצר מתוך צללים. נוכחותו כאילו נמשכה אל האינסוף, אם ניסית להסתכל מעבר לכתף שלו. הוא נקש באצבעותיו. "עינים אליי, בן תמותה. זהו זה." הוא אמר, כשתשומת הלב שלך הוחזרה אליו.

"עכשיו... שלושה ימים זה המחיר הרגיל לעזרתי. שלושה ימים שבהם אני יכול לעשות איתך מה שאני רוצה." הדמות צעדה קדימה, ולראשונה ראית את השחור העמוק שממלא את כל עיניו, מנצנץ קלות. "ואני יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות איתך, בן אדם."

העיניים המוכתמות בדיו הקיפו את כל טווח הראייה שלך. הרגשת לחץ במוחך, יוצר פקודות בלתי ניתנות לסירוב. הידיים שלך נעו לפני שהספקת לעבד את התחושה. מפשיטות אותך. הדמות צחקה. "הו, כן... עבר הרבה יותר מדי זמן מאז שעשיתי את זה לבן תמותה."

הוא היה ממש מולך עכשיו. היד שלו נעה בעדינות במעלה הבטן שלך, אל החזה שלך. המגע שלו הרגיש קריר, כמו אדוות מים שלא השאירו אחריהן רטיבות. "כולך שלי, לשלושה ימים. אתה תהנה מזה, אני בטוח. וברגע שזה יסתיים, אקיים סוף סוף את הצד שלי בעסקה".

לפני שנה. יום ראשון, 12 בינואר 2025 בשעה 13:54

"אני יודע שאתם חושבים שאתם שוטפים לי את המוח," קרל לחש, בטוח שהם יכולים לשמוע אותו. קולו היה צרוד מעוררות, עיניו כבדות עפעפיים מתאווה מנומנמת, אבל הוא המשיך להעניק למסך הבוהק מבט מאתגר כשהוא צפה בצבעים המתערבלים רוקדים מולו. "אני לא טיפש. הבנתי את זה כמעט מיד. הטלוויזיה של המלון מנגנת רק ערוץ אחד, וזו תמונה בלולאה של ספירלה עם רעש לבן ולחישות ברקע? ידעתי מייד מה אתם עושים. אני יודע מה אתם מנסים לעשות. וזה לא עובד".

אצבעותיו עבדו מעל ומסביב לאיברו הזקוף והרגיש, וגרמו לבד התחתונים שלו לטפטף כמעט, מרוב הדליפה הבלתי פוסקת שלו. "כי אני יכול לשבת כאן כמה זמן שצריך. הספירלה שלכם לא תגרום לי לגמור. אני הולך לחכות לזה, רק להמשיך להילחם נגד הלחישות שבלב הרעש הסטטי והמילים שקבורות בתוך הצבעים ולהמשיך לשחק עם הזין שלי כל עוד אני צריך. אני יכול להתנגד לשטיפת המוח שלכם לנצח. זה לא יגרום לי לגמור. אתם תצטרכו פשוט להמשיך להסתכל עליי מגרה את עצמי עד שכבר לא לא תוכלו לסבול את זה יותר".

הוא פלט אנחה איטית ועצלה, מתנגד לדחף להאיץ את קצב הליטוף והשפשוף של אצבעותיו. "במוקדם או במאוחר, תצטרכו להיכנס לכאן ולהביא אותי. אתם, מממ... אתם תמשיכו לראות אותי משחק עם הפטמות שלי, מזיין את עצמי, בוהה בספירלה ומקשיב למוזיקה המסתורית שלכם, וזה ידליק אתכם כל כך, שאתם פשוט תהיו חייבים לזיין אותי. אני יכול להישאר זקוף ומגורה לנצח אם אצטרך. אני יכול לראות את הצבעים האלו כל היום וכל הלילה. אני לא חושב שיש לכם סבלנות לזה".

הוא נשם באיטיות, רוכב על עוד גל איטי ועצל של עונג שגלש ממש מתחת לקצה האורגזמה, והאט את קצב אצבעותיו המשפשפות, במאמץ ניכר, מספיק בכדי למנוע מעצמו מלהגיע לשיא. הוא כבר מזמן איבד את הספירה של כמה פעמים הוא התקרב אל קצה השחרור. הוא לא היה באמת צריך לדעת. הוא יכל להמשיך ככה לנצח. "ואתם תצטרכו לגמור, אממ, להיכנס פנימה. ולזיין אותי. אתם, אני יודע שאתם רוצים לזיין אותי. אני יכול לדמיין את זה בראש שלי. וכשאתם תעשו זאת, הו. הו, זה הזמן שבו אתפוס אתכם סוף סוף. אתם יודעים מה אני הולך לעשות לכם?"

הוא חייך. או לפחות,  ניסה לחייך - התענוג המיס את החיוך העקום והציני שלו לחיוך עצלן ורגוע. "אני הולך לפרוש את רגלי ולתת לכם לפרק את התחת הארור שלי לחתיכות. אני אתן לכם את הגוף שלי לגמרי, תעשו איתי מה שאתם רוצים, אני אפילו אתן לכם לזיין אותי בעיניים קשורות. אני הולך לגמור את המוח המזוין שלי בשבילכם, מי שלא תהיו, ואז אני אתחנן לעוד. ואתם יודעים מה החלק הכי טוב?" הוא צחק. "אני יכול להגיד לכם את כל זה, ועדיין לא תוכלו לעצור אותי. כי אתם לא תוכלו אפילו לעצור את עצמכם."

אצבעותיו נעו מהר יותר, רוכבות על הגירוי בחזרה לפסגה הבאה של תשוקה כואבת וחסרת אונים. "אז כן. אתם כרגע רק צופים בי. אתם יכולים לחשוב מה שאתם רוצים - קדימה, תגידו לעצמכם שאתם שוטפים לי את המוח, שאתם מהפנטים אותי, שאתם מתכנתים אותי לציית ואני אפילו לא יודע את זה. זה לא משנה. אני מחזיק אותכם מהביצים, מי שלא תהיו! אני רק אמשיך לשחק עם הזין היפה שלי, לבהות בספירלה, להקשיב לקולות. לא לגמור. לציית לכל הוראה. אתם לא יכולים לשטוף לי את המוח," הוא אמר בניצחון. "לא אם אשטוף לעצמי את המוח קודם."

 

לפני שנה. יום שבת, 11 בינואר 2025 בשעה 10:27

ג'ק יצא מהטראנס כשזרועותיו הסתבכו בניסיון להוריד את הטרינינג הצמוד שלו מעליו; זה לא היה כאילו שהוא התעורר לגמרי, אבל הדרישה המחשבתית שנדרשה לו כדי להבין מדוע הבד התפתל והסתבך בידיו הרדומות גרמה לו להבין בכבדות ובאטיות שהוא בעצם מתפשט במקום לעקוב ללא מחשבה אחר ההצעות שמגיעות מהספירלה. וברגע שהוא אכן התחיל לתהות מדוע הוא מוריד את החולצה שלו, חושף את בשרו השזוף והשרירי לכל מי שעלול להיכנס פנימה, זה התחיל לעלות על דעתו עד כמה מוזר 'ניסוי הנפש' הזה מרגיש באמת. שלוש מאות שקלים היו הרבה לסטודנט תפרן, בטח, אבל זה לא יכול היה להיות שווה את זה.

אבל מוחו המבולבל והמעורפל המשיך להסתובב דרך לולאות מבולבלות של חוסר הגיון מנומנם, משכנע את עצמו שהוא לא יכול פשוט למעוד החוצה מהחדר כשהזין שלו מתנדנד בחוץ,  והוא עדיין מנסה ללבוש את החולצה שלו בחזרה, לפני שהוא נזכר שוב שזה הפך להיות מן מחזור קבוע של חצי התלבשות וחצי התפשטות. זה היה מה שגרם לבגד להסתבך כל כך בזרועותיו מלכתחילה. זה הוביל את ג'ק לתהות כמה פעמים הוא צלל אל לב הספירלה ובסופו של דבר בהה קדימה בבלבול ריק ומנומנם, והניסיון לקבל החלטה בשאלה של מה לעשות עכשיו הוביל אותו להבין שכל תחושת הזמן שלו הפכה לכל כך מבולבלת ומעוותת, שהוא יכל היה להיות כאן כבר שעות. מה שהגביר את תחושת הדחיפות שלו. אבל, כמובן, בזמן שהוא חשב על זה, הידיים שלו שוב עברו לסוג של טייס אוטומטי כדי לנסות שוב להיות עירום.

וכל הזמן, הספירלה הייתה ממש שם מולו, מתפתלת ומסתובבת בלי סוף למטה פנימה, מושכת את מחשבותיו כמו בור זפת היונק דינוזאור נאבק. ג'ק כל הזמן אמר לעצמו שהוא צריך להסיט את מבטו, שכל דבר אחר שהוא מנסה לעשות יהיה קל יותר אם הוא יוכל פשוט להסתובב ולהפנות את גבו לספירלה המהפנטת, כך שלפחות הדבר היחיד שמסיח את המוח ההמום והמבולבל שלו יהיה המוזיקה האינסופית והלחישות הסאבלימינליות המוטבעות בו ... אבל בכל פעם שהוא חשב שהוא עומד לעורר את כוח הרצון להניע את השרירים שלו לתנועה, המוח הלא מודע שלו גרם לו לחשוב שהוא צריך לנעוץ מבט במסך רק קצת יותר. מספיק זמן כדי לראות את הפיתול הבא. מספיק זמן כדי לראות את ההוראה המרצדת הבאה. ולפני שהוא בכלל ידע זאת, ג'ק שוב התחיל להזיל ריר על החזה המרשים שלו.

המצב העדין הזה לא יכול היה להימשך, כמובן. שיווי המשקל השברירי בין כמות האינטליגנציה הנדרשת כדי להתיר כמה פיתולים של בד לבין הכמות שג'ק היה צריך כדי להיחלץ מהספירלה היונקת והאחיזה שלה במוחו נאלצה להיפתר בדרך זו או אחרת בסופו של דבר. ועם המשיכה התמידית של הטראנס וכוח הרצון המוגבל של ג'ק, היה רק ​​סוף אפשרי אחד לסיפור שלו. החולצה נשמטה בסופו של דבר מאצבעותיו חסרות עצבים, וידיו של ג'ק זזו למטה כדי להחליק את הג'ינס שלו על ירכיו העצומים, והוא גילה שהתחתונים שלו הפכו דביקים ורטובים במהלך מאבקו חסר התוחלת. הוא היה כל כך מוכן לאונן כל הזמן הזה, והוא אפילו לא ידע את זה. זה היה כמעט מגוחך, אבל לג'ק לא היתה כבר מספיק שנינות בכדי להעריך את הבדיחה.

הוא קילף את התחתונים הספוגים מעל גופו הצעיר, היפיפה. אצבעותיו שקעו בשגרת שפשוף ואוננות איטית, שלא הפריעו בשום צורה להמשך שקיעתו הגוברת בספירלה ובצלילים שהיא יוצרת. וכך, לבסוף, החל ג'ק את מסעו העמוק והמלא אל עבר ציות מתוכנת, חסר מוח.

לפני שנה. יום שישי, 10 בינואר 2025 בשעה 18:20

מעולם לא יכולת להביא את עצמך להסיט את מבטך מספירלות. ידעת את זה. השותף שלך ידע את זה. זו הייתה בדיוק הסיבה שהוא החזיק את מסך הטלפון שלו מולך, כשהעיגול של הספירלה מסתובב עליו לאט מול עינייך. הוא ידע שהעיניים שלך יימשכו אליו. הוא ידע טוב מאד מה יבוא אחר כך.

"זהו. פשוט תבהה הזה, שותף. תתמקד בספירלה. תתמקד במילים שלי. שנינו יודעים שאתה לא רוצה להסיט את המבט. שאתה לא יכול להסיט את העיניים מהמסך. שכל שנייה שאתה מבלה בבהייה בספירלה היפה שלי רק ​​מושכת אותך עמוק יותר ויותר לתוך הטראנס הנפלא הזה". המילים שלו נשמעו כל כך נחמדות.

"אתה לא צריך לחשוב עכשיו. אתה רק צריך לשקוע עמוק יותר לתוך הספירלה. בואו נהיה הוגנים, אתה אפילו לא באמת יכול לחשוב עכשיו." זה היה נכון. ברגע שעיניך ננעלו על הספירלה, לא הצלחת למצוא שום מחשבה במוח שלך. "זו רק התוצאה של חיים שלמים של התניה היפנוטית."

הוא צחק בשקט, לוקח רגע כדי להסתכל עליך. "אתה רואה ספירלה, ואתה שוקע. אתה רואה ספירלה, ואתה לא יכול לחשוב. ואני יותר משמח למנף את כל ההתניות שיצרת לעצמך במהלך השנים של צפייה והיפנוט עצמי. ולמה שלא אעשה זאת? כל זה עושה אותך כל כך... קל לשליטה."

יכולת להרגיש את המוח שלך מסתובב עם סיבוב הספירלה. העיניים שלך הרגישו כבדות, אבל ידעת שאתה לא יכול להסיט את מבטך. "צעצוע כל כך טוב. רק בוהה. שוקע. עמוק יותר ויותר. כל כך מוכן להחליק ולהיסחף בשבילי. המוח כל כך מעורפל." מצמצת. המוח שלך היה ריק. כל כך ריק...

"כל כך מוכן ליפול לטראנס. כל כך מוכן להיסחף. ואתה תעשה, כשאגיד לך ליפול. זה הזמן היחיד שבו אתה יכול להפסיק לבהות לתוך הספירלה. כשאני מצווה עליך. פשוט תבהה במסך עוד קצת. תן לזה לשאוב את המחשבות האחרונות שנותרו לך...

זהו זה. האם אתה מוכן?

 

תיפול בשבילי, שותף. כשתתעורר, כבר יהיה לך כינוי אחר."

לפני שנה. יום שישי, 10 בינואר 2025 בשעה 14:39

המהפנט שלך קשר אותך למיטה, ונתן לך הוראה פשוטה. "אל תיכנע, אל תהפוך לשלי." זה כל מה שהוא אמר. התחלת חזק, הצלחת להימנע מלגלוש לטראנס. מתרכז בלא לתת למילים שלו לחפור את דרכן למוח שלכם.

אבל זה היה לפני שהידיים שלו נכנסו לעסק. לפני שהאצבעות שלו התחילו להקניט את עורך הרך, המגורה. עכשיו מצאת את עצמך נלחם בדחף לגנוח, לדחוף את ירכיך קדימה ואחורה, כשהמילים שלו התחילו להישמע מושכות יותר. "קדימה מתוק, תן לעצמך להרגיש טוב." הוא אמר.

"אני לא נכנע!" אמרת.

הוא צחק. המוח שלך הרגיש מטושטש. היה לך קשה לחשוב. התענוג היה מפתה, כל כך מפתה... אבל היית צריך להתנגד. זו הייתה המטרה. "זהו צעצוע, רק תן למחשבות שלך לשקוע קצת. אל תחשוב על כמה טוב המגע שלי מרגיש." ניסית למצוא קצת מיקוד, לנשום עמוק, להתקרר.

אבל כל פיסת התמקדות, כל שמץ של נחישות לא להיכנע פשוט התפרקו בפני עוצמת ההנאה המתגרה והמייסרת שהוא הביא לך. "אני- מממ..." פלטת גניחה, מנסה לעצור את האושר. אבל זה הרגיש כל כך טוב. הירכיים שלך נעו כלפי מעלה, בלי הוראה ממך, בלי כוונה.

הגוף שלך רצה יותר. המוח שלך נאבק לתפקד. הכל הפך להיות יותר מדי. הרגשת שאתה טובע בים של תענוג אינסופי וחסר שכל. המילים שלו עוטפות את דעתך, מה שהפך את הכל ליותר ויותר דחוף לקבל יותר הנאה. לאבד שליטה. ואז, נפסקה הנגיעה.

זה היה כמו להיזרק למקלחת קרה אחרי שהיתה עמוק ונעים במיטה חמה. פגשת את המבט שלו. "ב-ב-בבקשה..." אמרת.

הוא נשען למטה, מעלייך. "תגיד לי שאתה שלי, ואני אתן לך את כל העונג שאי פעם תזדקק לו." הוא אמר, בחיוך ארסי.

ניסית להתנגד. נכשלת. "אני שלך." אמרת.

"כולך, רק שלי." הוא אמר בחיוך.

ואז, פשוט שקעת, והפסקת לחשוב בכלל.

לפני שנה. יום שלישי, 7 בינואר 2025 בשעה 17:17

המפגש השני התנהל בדומה לראשון. האוזניות נדלקו, והמוח שלך שקע שוב בצבעים מרגיעים ובצלילים, ובקול הזה שהיה כל כך קל לעקוב אחריו. מה שלא ציפית לו היה התענוג. עונג עדין וחם, נע בגופך.

והעונג בא עם הבטחה ליותר הנאה. עוד אושר. הצלילים יסבירו לך איך מאוחר יותר. לעת עתה, רק היית צריך להרגיש את התענוג. זה הרגיש טוב להקשיב. ושוב, כשהתעוררת, מצאת את עצמך רוצה להישאר בטראנס. הפעם, היו הנחיות בראשך.

הן היו פשוטות. רק בקשה להכין כוס תה. וזה היה קל - הרי רצית להיות מועיל. אז, הכנת לחוקר כוס תה, כפי שידעת שהוא ביקש. הוא קיבל את התה בחיוך, ואמר לך לסגור את הדלת בדרכך החוצה. עשית שוב כפי שהוא ביקש.

במפגש החמישי כבר היית מוכן ללמוד. השתוקקת ליותר מהעונג, והקול איפשר לך לדעת איך להשיג יותר. כל מה שהיית צריך לעשות זה לציית. וזה היה קל, לא? ההנאה הייתה כל כך ניתנת להשגה. אתה פשוט צריך לעשות מה שאמרו לך.

ההוראות בסוף הפגישה התחילו עם כריעה על ברכיך, והמתנה להוראת שחרור. צייתת בקלות, והתפלאת מההנאה שפרצה בתוכך בשל עשיית מה שאמרו לך לעשות. החוקר התבונן בך לרגע, מרוצה לכאורה, לפני ששחרר אותך לביתך.

עוד כמה מפגשים, ולאחריהם היית מוכן לעזוב את הניסוי. אתה מהווה הצלחה נפלאה עבור התוכנית, הם אמרו לך. זה הרגיש טוב. קיבלת את התשלום שלך וחזרת בחזרה לחיי היומיום שלך. זה היה נחמד להיות שוב בבית. נָעִים. אבל חלק ממך השתוקק לקבל קצת יותר מהעונג הזה, החמקמק. 

היה זה כמה חודשים לאחר מכן, כשקיבלת את שיחת הטלפון. אותו קול, אותו חוקר. "שלום, נבדק. האם אתה מוכן לציית?" זה שאל.

ענית בחיוב, מהנהן מבלי לשים לב, והרגשת שוב את העונג רץ דרך גופך.

"טוֹב. הקשב היטב להנחיות שלי. זה יביא לך כל כך הרבה הנאה, נבדק."

לפני שנה. יום שני, 6 בינואר 2025 בשעה 16:43

היה רגע של בלבול כשבנצי ניגב את השומן מאצבעותיו על הסוודר היוקרתי שלו, לפני שאחז בשולי הבגד ומשך אותו עד מעל צווארו, כדי לחשוף את חזהו המפותח אך החיוור. הוא לא ידע מדוע הוא חש לפתע את הדחף להשוויץ בהישגים שלו בחדר הכושר, יותר משהבין מדוע הוא צריך היה להוריד את מכנסי הטרינינג המרושלים שלו, ולתת מרחב  מחייה לגוש המרשים של הבשר הרך והמטלטל שבין רגליו, שלפתע השתוקק להשתחרר מהכלא שלו. אבל אז הוא נזכר במה שהמסך אמר לו, רגע לפני שהוא נתן לטלפון ליפול מאצבעותיו חסרות התחושה, בכדי שזה ייקפץ, נשכח, על המזרון. בנצי היה חייב לבדוק את הזין שלו. הוא היה צריך להבין את מקומו בעולם ואת המטרה שלו, ולשם כך הוא היה צריך לדעת עד כמה גדול האיבר שלו.

והוא היה פשוט ענקי! בנצי הרגיש גל של עונג בלתי ניתן לביטוי שהפך במהרה לארוטי, שאילץ אותו להחליק את ידו לתוך תחתוני הבוקסר שלו, ולשפשף את איברו החלקלק והמגורה. הוא ידע את זה כבר שני עשורים טובים, כמובן; בנצי היה אחד הבנים הראשונים בבית הספר שעברו את גיל ההתבגרות, ובסופו של דבר, עם דחף להתעמל ומחוייבות מוחלטת לכל דבר שהוא התחיל בו, בנצי יכול היה לעצב מחדש את כל ההתפתחות החברתית שלו בצורה שלא הייתה מועילה לחלוטין להשכלתו. הסוודר ומכנסי הטרנינג ששכבו כעת על הרצפה לצידו, כעת היו רק ​​חלק מבגדי הסתרה רבים, חלק מאסטרטגיה שלמה של התלבשות בשכבות כדי למנוע מכל חרמן בסביבה לבהות ישירות בגופו המרשים, המתפתח... אבל הוא כבר יכל להרגיש את מוחו משכתב את עצמו. הופך את זה ליתרון, למשהו להתגאות בו. לבנצי היה זין גדול והוא נראה ממש טוב! ובובות גדולות זין אוהבות לזיין.

הוא הרגיש צביטה רגעית של אהדה לכל הגברים האחרים בחדר, שהרימו את מבטם מהטלפונים שלהם עכשיו וגילו שאיבריהם לא גדולים מספיק כדי להפוך אותם לבובות צייתניות וחרמניות בשביל האדונים. הם יקבלו את התכנות מחדש, להפוך את עצמם למעין משרתים חסרי מוח, יקבלו בעליזות את התכנות ששידר את עצמו באופן תת-הכרתי ישירות למוחותיהם, אשר שכתב את אישיותם בהתאם להיררכיה חדשה של כפיפות מבוססת שימוש; הם פתחו את מוחם, הופכים את עצמם יותר ויותר למטומטים ריקים, בזמן שהם ספגו והפנימו את מקומם כעובדי בית, משרתים ומטפלים. אפילו יותר עצוב, הם כנראה חשבו שהם בני המזל... אבל בנצי ידע שהוא בר המזל פה, יותר מכולם. הוא מתוכנת לבלות שנים, אולי אפילו עשרות שנים בלדחוף את איברו המרשים בחוזקה עמוק אל פיו או ישבנו של כל גבר שירצה בו, והגוף הגדול והמושקע שלו יגרום להם לרעוד ולגנוח כל כך יפה עם כל דחיפה.

הוא לא גמר מעצם המחשבה על כך - בנצי הבין שהאורגזמות שלו הן כעת זכות שיש על האדונים להעניק לו, ולא בחירה שיש ברשותו לעשות - אבל הוא בהחלט הרגיש גל של אקסטזה מוחלטת מעקצץ בגופו, עם הרעיון של הגשמת מטרתו החדשה. הרגע הזה שבו הוא בהה למטה באיברו הזקור ושריריו המשתרגים, רואה אותם לבסוף בצורה שמעולם לא הבחין בהם קודם לכן. הוא הפנים במלואה את ההתניה ההיפנוטית ברגע של גילוי מאושר, שחיסל לחלוטין את ההתנגדות הרגעית שלו. היה ברור שרגע זה תמיד הולך להיות אחד הרגעים המאושרים בעולם בשבילו, מבין כל הזיכרונות שלו. כל הפחדים, הספקות ואי הוודאות של בנצי נעלמו, מוחו הרגיש סוף סוף מרוכז ומאוחד ומאורגן לקראת מטרה, והמטרה הזו היתה, לזיין כמה גברים שהוא רק יכול היה. עיניו התגלגלו לאחור בראשו, כשהתכנות הסופי התייצב במוחו לנצח, והוא קם ויצא מחדר המלון שלו מבלי לטרוח אפילו למשוך את החלק העליון של חולצתו כלפי מטה,  או לעטות את מכנסיו. הוא היה צריך למצוא מישהו שיזהה את האני החדש שלו... והוא היה צריך שאחד האדונים יגיד לו מה לעשות עכשיו.