כניעה אמיתית מתחילה בפנים

מיכאל נאלץ להסיט את מבטו. הוא נאלץ להסיט את מבטו, כי בכל פעם שהוא איבד את עצמו בתוך רצועות האור והצל שזרמו מהמסך על הקיר הרחוק, שיצרו מנהרה מרתקת של חושך ואור, הוא איבד עוד חתיכה קטנה מעצמו לזרימה המהפנטת של מנהרת האור, ומעולם לא קיבל אותה בחזרה. הוא נאלץ להסיט את מבטו, מכיוון שנדרש ממנו יותר ויותר כוח רצון כדי להיחלץ מערפל הצייתנות שתבע את מחשבותיו בכל פעם שעיניו הפכו מטושטשות ולא ממוקדות, והוא בכנות לא ידע כמה כוח עוד נותר לו להתנגד. הוא נאלץ להסיט את מבטו, כי הוא כבר היה עירום ועל ברכיו, ונוצר בו שכנוע קפוא שזו תהיה רק תחילת ההתניה שלו.

אבל המסך היה מקור האור היחיד בחדר. הוא האיר את כל השאר באותם פסים צרים של שחור ולבן, בהיר וחשוך שהמשיכו למשוך את מוחו של מיכאל חזרה לתרדמה עמוקה, ואפילו כשהוא הפנה את גבו למנהרת האור, מיכאל יכול היה לראות את משחק הצללים שלו בכל מקום שאליו הביט. הדפוסים התבלטו על פני עורו השחום, והפכו את גופו שלו למשהו מהפנט ושובה לב, ומיכאל כבר איבד את עצמו באוננות עצמית יותר מפעם אחת, כשהוא חולם בהקיץ על גבר אחר שבוהה בו מאונן באותה דרך שבה הוא עצמו המשיך להביט בקיר הרחוק. אוננות גרמה למוח שלו להיות חלש וניתן לשינוי, זאת הוא למד במחיר כבד, אבל זה היה גם החלק הקשה ביותר של התכנות שלו להתנגד אליו, והחלק שהרגיש הכי טוב להיכנע אליו.

מיכאל זכר שהאמין בשלב מסוים שדרך הפעולה הטובה ביותר היא לא להסתכל על שום דבר בכלל. הוא נזכר כיצד עצם את עיניו, התכרבל למצב עוברי על הרצפה כדי לחסום את רצועות האור המתערבלות ללא הרף, וניסה לשמור על תחושת העצמי המוגבלת שנותרה לו. אבל בהיעדר ראיה, צליל הבס העמום, הפועם, שמילא את החדר, נכנס לראשו. ובאותה העדינות התחמנית של מים השוחקים את גדת הנהר, הצליל פורר את אמונתו ונחישותו, והמיס את המתח בגופו ובנפשו לכדי רגיעה רפויה ועצלה. בסופו של דבר הוא שכנע את עצמו שהאורות בוודאי פסקו. הוא האמין שבטוח לפקוח את עיניו שוב, רק למבט קצר. הוא איבד הרבה מאד מעצמו במנהרת האורות באותה טעות.

לא שהזמן היה משמעותי עבורו בשלב זה. לא היה בעולמו דבר מלבד חושך ואורות מהפנטים, הדלת הנעולה והחדר הריק, הגאות והשפל של התודעה שלו,  כשהוא נאבק ולא מצליח למנוע מעצמו להיסחף לטראנס שוב ושוב. מיכאל יכל להסיק שיש בכל העסק יותר מאשר רק זה. מישהו בטח בא להאכיל אותו ולנקות אותו ולגזוז את שיערו וציפורניו, אבל אם זה קרה כשהוא אבוד בדפוסי האור הוא אפילו לא היה שם לב לכך. הכל חבר יחד כדי ליצור תחושה של אחדות נסחפת ללא שינויים, תחושה שאולי הוא היה כאן שעות או שבועות, והוא יכול היה למדוד את התקדמות הזמן בעולם החיצון רק על פי כמה רחוק הוא צנח לתוך לצייתנות ריקה ונלהבת.

כך זה הולך להיגמר, הוא הבין בזעזוע. שכתוב אחרון של הנרטיב המנטלי שלו, שינוי עדין אחרון במודעות, והוא ישכח שמיכאל הישן אפילו היה קיים. יהיה רק ​​ה'אני' העבד שלו, חדש ומושלם ונצחי, והוא יאמין שזה האני שתמיד היה. הגורל הזה היה בלתי נמנע... אבל עד אז, מיכאל מנסה בכל כוחו להסיט את מבטו. לקנות לעצמו עוד רגע או שניים, עם מי שבקרוב יחדל מלהתקיים.

תלם בדיוק שם את המצרכים שלו בתא המטען, כשהרגיש שמישהו עומד מאחוריו, לא כל כך בגלל צליל או מראה, אלא פשוט מן תחושה של נוכחותו המגנטית של אדם אחר, שהגיח מבין המכוניות במרחק סנטימטרים בלבד ממנו. הוא סובב את ראשו, והבחין בגבר גבוה ומרשים, עם גוף שרירי ומטופח, ושיער בצבע תכלת, מכוסה קעקועים במעלה ומורד בגופו. הוא הביט על תלם בחיוך יודע סוד, שגרם לו להרגיש קטן וחלש וחסר אונים לחלוטין. "אוי, אתה סתם כלבלב צעיר שלא יכול להגיד לא," הוא אמר בקול מוזיקלי ומפתה, והניח את ידו על מותניו של תלם, מחליק את אצבעותיו אל הבליטה במכנסיו של תלם, שהתגלתה כמסתירה דילדו מסיבי מסיליקון, קבור עמוק בישבנו הגמיש. "אתה פשוט במצב נוראי..."

זה היה צריך להיות מפחיד, ותלם לא התכוון לשקר - זה היה לפחות מאיים. אבל זה היה סוג הפחד שהרגשת כשהיית ממש בראש רכבת ההרים, והמוח שלך כבר צפה את הצלילה התלולה הראשונה. ובדיוק כמו עם רכבת הרים, תלם ידע שזה מאוחר מדי לעצור עכשיו. גופו צנח לאחור אל זרועותיו החזקות של האיש האחר, לא ממש רפוי אבל בהחלט גמיש, והוא הרשה לעצמו להיגרר אל תוך המושב האחורי של המכונית הזרה, בלי אפילו לפלוט יבבה של מחאה. היבבות שלו יבואו מאוחר יותר, הוא קלט. וכשהן יתחילו, הן לא יפסיקו כל כך מהר.

"כלבלבים אחרים הם עצבניים וקשי תפיסה," התרפק הגבר המסתורי, ידיו עולות מתחת לשולי המכנס של תלם, כדי להחליק את חולצתו הצמודה אל מעל לראשו, ולהשאיר אותו עירום וחשוף, ממש שם בחניה מאחורי המכולת, בכדי שכל מי שעשוי לעבור על פניו יראה מה קורה לו. "וכלבלבים אחרים לא נהנים כמוך מלהיתפס". הזר קילף את בגדיו, וחשף עמוד זקוף ורוד ובוהק, שתלם דמיין מיד כיצד הוא שוקע לתוך הישבן המורחב, המשומן והנוטף שלו. הוא לא יכל לזהות בדיוק מה היה הגורם לכריזמה הדומיננטית של הזר המהמם הזה שהשפיעה עליו. בין אם זה האופן המוזיקלי שבו הוא דיבר או שפת הגוף השולטת והחזקה, או סתם ההבטחה האצורה בלהיות מזויין ביסודיות על ידי השרירים החזקים האלה, אבל זה עבד. תלם פשוט מצא את עצמו לא מסוגל לרצות שזה ייפסק. "בכל פעם שאתה מפסיד בקרב רצונות כזה, יש לך הרגשה מצחיקה שניצחת, כלבלב...."

זה הרגיש כאילו המוח של תלם פשוט מחק את הרגעים שעברו בין הישיבה במושב האחורי לבין התכופפות על ארבע, כשהתחת האדום שלו מתמלא לחלוטין על ידי הזר. רגע אחד הוא ליטף אותו והקניט אותו, וברגע הבא תלם עמד על ארבע עם הפנים כלפי מטה. החלק העליון של חולצתו כרוך ברפיון סביב צווארו, ודילדו הסיליקון המרשים נשאב פנימה והחוצה מן החור הרטוב שלו, תוך רעשים פרועים וזועמים. "למרות שאתה יכול להרגיש את הנפילה שלך לתוך כוחי הגובר," נהם הגבר הזר בגסות, הלחש הצרוד של מאמץ ועוררות איכשהו הופך את קולו למסתורי ומפתה עוד יותר, "אתה אף פעם לא מתלונן, עד שזה כבר מאוחר מדי להתנגד...." עיניו של תלם התגלגלו לאחור בראשו בהנאה סוחפת, כשהגמירה הראשונה שלו התפרצה.

גמירה אחת הפכה לשתיים, ואז לשלוש, ואז ליותר מדי מכדי לספור, עד שתלם שמע את קולו של הזר, "אתה לא יכול להגיד לי לא", ומוחו פשוט קרס לתחושת אושר מטורף. אפילו כשהדילדו החליק ממנו החוצה, הוא לא הצליח לגרום לעצמו לזוז. הוא הקשיב בדממה לאיש האחר פורק את המצרכים של תלם מהמכונית שלו ומעמיס אותם למטבח של הבית הזר בו היו, ממש מול פניו המשותקות מעונג של תלם. הזר התפנה אז לאכול משהו קטן, לפני ערב ארוך של תענוגות אורגזמיים שהשאירו את תלם מותש ורועד, באפיסת כוחות מלאה.

וכשהוא התעורר בבוקר למחרת במיטה ליד בן זוגו, המהפנט, תלם פשוט העיר אותו בנשיקות, והודה לו על שבת מדהימה של שיכחה היפנוטית מבורכת.

"אתה תמיד רוצה ללכת לאן שמובילים אותך."

"אני תמיד רוצה ללכת לאן שמובילים אותי". זה הפתיע את גבריאל עד כמה זה היה אינטואיטיבי לחשוב את המחשבות שהוא קיבל. הוא לא הרגיש כמו רובוט מהופנט שחוזר על פקודות מבלי לחשוב, למרות שהוא ידע שזה בדיוק מה שהוא, מכיוון שהמסך בכף ידו המשיך לדחוף את הידע הזה לראשו הריק באופן בלתי נשכח ובלתי ניתן להתנגדות. לא, זה הרגיש כאילו הוא באמת מגיע למסקנות האלה בעצמו, גילוי אחרי גילוי משנה חיים מתמקם במוחו ההמום,  רק רגעים ספורים אחרי שהגבר הנאה עם היד על צווארו ממלמל אותם לתוך אוזניו. ותמיד זה מלווה בהנאה כה עזה ועוצמתית, כאשר מוחו העצל מעכל את המחשבה שניתנה לו. התחתונים של גבריאל כבר היו דביקים מאד.

"אתה רוצה לשבת ולהירגע."

"אני רוצה לשבת ולהירגע." גבריאל מחליק במורד הקיר, כשרגליו השריריות והשזופות קורסות מתחתיו, ומתפורר לערימה לא מכובדת בפינת החדר עם ירכיים פשוקות וחליפת הצלילה הפתוחה שלו נצמדת היטב לגופו המרשים, חושפת כל שריר וכל עיקול מבלי בעצם לחשוף שום דבר. הוא לא זוכר את ההליכה דרך מרכז העיר רמת גן, לא זוכר שהאדון החדש שלו משך את הטלפון מאצבעותיו חסרות הרגש, רק כדי להציב אותו מול פניו, לאחר שבילה את כל הטיול בוהה בו כלפי מטה בזמן שהוא הנחה את גבריאל דרך מכשולים במהלך ההליכה; זה כאילו מוחו יצא אל השכחה המאושרת, חוזר רק כאשר היו פקודות למלא ומושגים חדשים ללמוד. גבריאל גילה בשקט שהוא מופתע מכמה שזה הופך אותו למגורה.

"אתה אוהב להיות טיפש, חרמן וצייתן."

"אני אוהב להיות טיפש, חרמן וצייתן." אין התנגדות, אבל יש רגע של הכרה, כשגבריאל מרגיש שזהותו מתפתלת ומתעוותת כדי להתאים את עצמה לתכנות החדש שלו. הדוגמן הפיקח בעל תואר שני עובר מנחישות שקטה של לא לתת לבמאי ליהוק ולמפיקים בפועל ולמנהלי הפקה לזלזל באינטליגנציה האכזרית שלו, למין סחבת מוח בהירה ומבעבעת כמו של קוקר ספנייל בסיבוב אחד של הספירלה שמול עיניו, והוא אפילו לא מתחרט על כך. אובדן האני הישן שלו. הוא אוהב את מה שהורו לו לאהוב, אחרי הכל. למה שהוא אולי יתחרט על שהפך למשהו שהוא אוהב עכשיו? רק אז, גבריאל באמת מבין את הסכנה המפתה של המכשיר והאדם שמקסימים אותו, אבל כמובן שאז זה כבר הרבה מעבר למאוחר מדי.

"תמיד תרצה לחזור לספירלה לשטיפת מוח נוספת."

"תמיד ארצה לחזור לספירלה לשטיפת מוח נוספת". זה מאוד משמח את גבריאל לגלות שזה לא הסוף של שטיפת המוח, שגם כשהאדון שלו מניח את הטלפון, וקורא לו להתיישב על הזין שלו. זה לא אומר שאין לפניו חיים שלמים של התניה נוספת. גבריאל יודע, במובן מרוחק ומופשט, שכאשר האדון ניגש אליו לראשונה בסטודיו לצילום, הוא נאבק לנתק את מבטו מהמסך שהוא הראה לו, וכי ברגע שהתנגדותו נשברה הוא השתרך לצדו של האדון בנחישות קודרת לשבור את הכישוף שהטיל עליו. אבל זה נעלם עכשיו, הוחלף בהתרגשות אידיוטית עליזה לגבי ההכנעה שלו, וגבריאל גמר בקול רם, מתוך המחשבה על עד כמה שהוא נהיה מאושר. והוא יודע שכל גורל שהאדון שלו יבחר להכתיב לו, יהיה כזה שגבריאל הולך מאד ליהנות ממנו. אחרי הכל,  זה רק טבעי, ללכת לאן שמובילים אותו.

בשנייה שהוא שמע את נקישת האצבעות של הראל, משה חזר להכרה... ואולי שנייה לאחר מכן, הצעצוע שנדחף עמוק לתוך הכוסיק שלו התעורר לחיים. "אתה בטח תוהה למה אני עושה את זה," הראל אמר בעדינות, כשמשה הושיט יד כדי לנסות לשחרר את המסקינגטייפ המחזיק את הוויברטור המעסה במקומו, וגילה כי פרקי הידיים שלו כבולים זה לזה,  ולצווארון עור עם ווים שננעל מסביב לגרון שלו. הוא לא יכל לעצור את החבטות התמידיות שדחפו את הכוסיק שלו לאקסטזה. הוא אפילו לא יכל לסגור את רגליו, הודות למוט מקבע שננעל סביב קרסוליו. הוא יכל רק להתפתל ולהתפתל ולהיאבק כדי לבהות בשכן שלו במבט מבולבל ועמום עיניים.

"זה לא כדי להתנות אותך או משהו," הראל המשיך, מכוון את מצלמת הווידאו על החצובה שלה כדי להבטיח שהוא יקבל תצוגה מלאה של פניו המעוותות של משה, כמו גם את התחת המגולח והחלק שלו. "כלומר, אני יודע שאתה לא זוכר, אבל שטפתי לך את המוח כבר במשך חודשים, ובאמת יש לך עכשיו רצון חופשי רק כשאני מרשה לך את זה." המילים שלו אמורות היו לשלוח שטף קר של מי קרח לאורך עמוד השדרה של משה ולכבות את החשק המיני שלו למרות הגירוי התמידי. אבל הוא גילה לתדהמתו, שהתחושה של חוסר אונים מוחלט וחוסר ברירה רק גרם לתאווה שלו להשתולל עוד יותר. הוא כבר היה קרוב לגמור, אבל משהו עצר אותו מלהגיע לשיא, ומשה חשד שהוא יודע בדיוק מה זה היה, ועד כמה עוצמתית בלתי נמנעת האחיזה של הראל במוחו יכולה להיות באמת.

הראל התחיל מלטף את הברך שלו. "לא, אני לא צריך להחליש את ההתנגדות שלך יותר, כי שנינו יודעים שאין לך כבר התנגדות בכלל, נכון, עבד מתוק?" משה שומע את עצמו נאנק בהסכמה ענווה ומתחננת, איזשהו אלמנט מצועף במוח שלו מוותר להראל בשקיקה על כל ויכוח ללא שום רמז להתנגדות, אם רק זה אומר שהוא יוכל לשחרר את המתח המיני המכריע שמצטבר בין ירכיו החיוורות והרועדות. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שאפשר להפוך אותו לחלש כל כך ללא מאמץ לפני כן, בצורה כזו, בקלות ובאופן מוחלט כל כך להכפיף את כל כולו לרצונו של אחר, אבל הוא יכול היה לדעת כבר בדקה הראשונה הזו של עינויים ארוטיים, שהוא אכן כנוע בצורה פתטית במצבו הנוכחי. הוא הבין שהוא יעשה הכל כדי לגמור, והגירוי שלו רק הלך והתחזק מהתובנה הזו.

"וכמובן שאני לא צריך להוכיח שום נקודה", הראל המשיך, כשמשה נאבק לשמור על עפעפיו הכבדים פתוחים, גם כשעיניו ממשיכות להתגלגל לאחור בראשו, מתוך רצון מתמיד ואינסטינקטיבי ליפול לטראנס עבור הראל. רק צליל הקול שלו גרם למשה לרצות לשקוע באושר מהופנט, הוא קלט בהלם. הוא לא הבין איך הוא הצליח אי פעם לנהל שיחה עם השכן שלו מבלי פשוט לצלול אל זרועותיו באקסטזה ריקה ומטורפת, ואז עלתה לו באיטיות התובנה, שאולי הוא באמת מעולם לא הצליח לעשות זאת. "הזיכרונות והאמונות שלך הם בדיוק מה שאני רוצה שהם יהיו בכל מקרה", הראל הוסיף, כמעט כאילו כדי לאשש את החשד במוחו, ומשה הרגיש עוד גל של עונג שוטף אותו, כשעיכל את התפיסה שאפילו מחשבותיו הפרטיות הן בסתר לא שֶׁלוֹ.

"לא, מתוק, אני עושה את זה כי אני רוצה. אני עושה את זה כי אתה נראה כל כך נפלא כשאתה מתפתל בשבילי ככה, וזה כיף לי לדעת שאתה לא יכול לגמור ואתה לא יכול להפסיק. אתה אפילו לא יכול לחשוב יותר." זה בערך היה הגבול בשביל המוח של משה. הוא לא החליק חזרה לטראנס, כי לא היתה לו רשות לעשות זאת, והוא לא גמר, כי אסור לו לעשות גם את זה לבדו. אבל ההכרה פשוט הפכה לבלתי אפשרית עבורו יותר, ולכן הוא התפוגג לאיטו לתוך שינה ערנית של עונג וצייתנות, שהפכה את הסבל שלו ליפה עוד יותר בעיני השכן/האדון שלו.

"סליחה, האם אני... אמרתי משהו עכשיו?" הטון המעורפל ומוסח הדעת בקולו של ליאל תאם כמעט לחלוטין את מבטו ההמום, אבל אריק רק בקושי שם לב לאף אחד משניהם. תשומת לבו הייתה ממוקדת לגמרי בהנאה החמה והמעקצצת שחש, כשליאל חיכך את הזין הוורוד והנוקשה שלו באחת הפטמות של אריק, מבריש אותו קדימה ואחורה, בסוג של חריצות מטומטמת ומטושטשת השמורה בדרך כלל לשיכורים המנסים ללכת בקו ישר.

זה היה כל כך נפלא, חושני אינטימי, שאריק כמעט נתן לשאלה ליפול היישר מראשו, מבלי לנסות אפילו לענות עליה. ורק כשהלסת הרפויה של ליאל והשפתיים המלאות והרוטטות שלו נתנו לטיפה של רוק ליפול החוצה, ולנחות על צווארו של אריק, עלה בדעתו לפתע עד כמה שניהם נהיו מטומטמים וחסרי דעת.

וכאשר אריק ניסה לאסוף את מחשבותיו המפוזרות כדי לענות, הוא הבין במעומעם עד כמה קשה זה נהיה אפילו לחשוב, שלא לדבר על לתת תשובה הגיונית, שקשורה איכשהו לשאלה של ליאל. "אני, אממ, אתם... הייתם, אממ... סקס?" זו הייתה דרך מעוררת רחמים להביע את הזיכרון המבולבל שלו מהשאלה הקודמת של ליאל, מן מלמול מתלונן של תמיהה על חוסר היכולת שלו להפסיק לחכך את החזה שלו בזין המתוח של ליאל, עד ששניהם היו כל כך חרמנים שהמוח שלהם נמס... אבל כל דבר אחר הרגיש מעבר ליכולותיו של אריק כרגע. הוא הרגיש כאילו סיממו אותו לתוך עצלות רגועה, כאילו שאכל עוגיות חשיש מתוך אמונה מוטעית שהם ממתקים רגילים. והשיא של הטריפ עבר כל כך הרבה מעבר לסוטול רגיל, עד שהיה לו מזל שהוא עדיין בהכרה, וזוכר איך לנשום.

אבל הוא היה זוכר אם עשה משהו כזה. והוא היה זוכר במיוחד אם ליאל היה עושה את אותו הדבר. הדבר היחיד יוצא הדופן שאריק יכל להיזכר בו לגבי המפגש הרגיל שלהם בערב שישי היה כי פטר הלך להכין פופקורן אחרי שהסרט התחיל, ולא לפני, כך שהוא פספס את רצף הכותרות המוזר והטריפי כתוצאה מכך. רצף כותרים שממש לא הסתיים, אריק הבין באיטיות. כזה ששניהם המשיכו להתבונן בו מזווית העין, אפילו כשליאל שכב על גבי אריק ושפשף את איברו השופע על כל החזה החלק והמעקץ של אריק. "אה כן. סקס," מלמל ליאל, אבל לא היה זכר אמיתי של הבנה בקולו. הוא נשמע מטומטם כמו שאריק הרגיש, ואריק לא הבין למה, אבל זה שימח אותו מאד להרגיש זאת.

הרגל שלו מצאה את דרכה בין רגליו של ליאל, באותו האופן שבו ליאל הצמיד את הזין הרותח שלו אל חזהו של אריק, וזה הקל עוד יותר על מוחם לרדת לתוך עייפות מבולבלת ומעורפלת, כשהם נמרחים זה על זה, עד שהפסיקו אפילו לנסות להטיל ספק בדחף שהניע אותם. שניהם מוצפים בתאווה הומו-אירוטית בוערת. וכשהטלוויזיה כבתה סופית, הם אפילו לא היו צריכים את עזרת הווידאו המשונה ברקע בכדי לשכנע אותם לזיין אחד את השני; העוררות הדחופה ביניהם קיבלה חיים משלה, והקהתה את נפשם עד שכל שנותר היה הרצון של המוח הקדום, הפרימיטיבי להגיע לאורגזמה.

וכשפטר חזר לחדר, כשהוא מחזיק בידיו לא קערת פופקורן אלא מבחר של צעצועי מין, אף אחד מהם לא חשב על זה מעבר לצורך להשתמש בהם על עצמם וזה על זה. אבל האינטלקט של פטר נשאר חד... והוא כבר חשב על מה הוא הולך לעשות כדי להבטיח שעבדי המין החדשים שלו יישארו צייתנים וחרמנים והומואים, גם אחרי שההיפנוזה תפוג, בעוד הרבה שעות מעכשיו.

"אתה, אהה... אתה באמת לא צריך להיות כאן." זה הרגיש כמו תגובה חלשה, ובנימין הצטער מעט שהוא לא היה מסוג האנשים שהגיבו לפריצות לא מוצדקות למרחב האישי שלו בהתפרצות מילולית לוהטת ובעימות רועש ואגרסיבי. אבל הוא תמיד היה מאותם אנשים שהגיבו לדמויות בעלות סמכות, ובעל הבית שלו היה גבר גבוה ומרשים שתמיד התלבש כמו בנקאי, ושמר על שיערו הבלונדיני קצר ללא רבב, והלסת המסותתת שלו פשוט העירה איכשהו את כל האינסטינקטים 'הכניעתיים' של בנימין אפילו כשהוא חייך. והוא בהחלט לא חייך עכשיו. זה הותיר בו הרגשה שהוא זה שעשה משהו לא בסדר, למרות שדירתו (עם חדר שינה אחד) הייתה נקייה ומסודרת ומתוחזקת בקפידה.

ובכל זאת, הוא הצליח לעמוד על שלו קצת, והוא ידע את החוק כאן - אסור היה לבעל הבית פשוט להכניס את עצמו לדירה שלו כשהוא לא שם, ובמיוחד אסור היה לו לחטט בדברים שלו ולקחת למזכרת את מה שנראה כמו זוג תחתוני בוקסר של בנימין. "אני, אממ, אני... יש לי זכויות," הוא גמגם, מנסה להישמע נעלב יותר ופחות נבוך מהמראה של גבר מבוגר שמשתמש בבגדים האינטימיים ביותר שלו כסוג של צעצוע. בנימין מצא את עצמו בוהה בתחתוני הבוקסר האדומים במקום ליצור איתו קשר עין, לחייו האדימו לאודם זועם בתגובה לרעיון של אצבעותיו של בעל הבית נוגעות במשהו שהיה איתו במגע כה קרוב ואישי.

הוא לא הבין עד כמה הוא התמקד בתנועת הבד בידו של בעל הבית, עד ששמע את הבריטון החם והמרגיע שלו. "כמובן שיש לך זכויות, בנימין," הוא חייך, קולו חלק לא פחות מהבגד המתפתל באצבעותיו. "יש לך הזכות להרים את החולצה שלך...." בנימין הרגיש את זרועותיו מגיבות להוראה המרומזת, מושכות את חולצתו כדי לחשוף את חזהו החלק ואת עורו הבהיר, החיוור, והוא פלט צווחה זעירה של הפתעה ואזעקה לנוכח המודעות המתהווה של עד כמה עוצמתי האילוץ לציית באמת הרגיש לפתע. זה לא הרגיש כמו הכבוד הרגיל שלו למבוגרים, לסמכות. זה הרגיש כאילו הוא מגיב לאימונים מסוג כלשהו, ​​ולאט לאט נחתה על בנימין התובנה של עד כמה נשמעו לו הצלילים הרגועים והבטוחים של קולו מוכרים, אבל בשלב זה הוא כבר הרגיש את עצמו נאבק נפשית לתפוס את השליטה במוחו שלו.

"יש לך הזכות לתפוס את הקרסוליים שלך, בנימין," הוא המשיך, והצעיר עם השיער החום המתולתל גילה לתדהמתו, שהדרך היחידה שבה הוא יכול היה לבצע את הפקודה הזו היא לרדת על ברכיו בחיפזון כמעט קומי. "יש לך הזכות להוציא לשון, יש לך את הזכות לקבל את מקומך...." ההוראה הסופית הזו הסיטה משהו במוחו של בנימין, במין נקישה כמעט נשמעת לאוזן, והוא החל להיזכר בפרטים על החודשים האחרונים שחמקו לחלוטין ממחשבתו המהופנטת. צלילים מוזרים בפתחי האוורור בשעת לילה מאוחרת, כמעט בלתי נשמעים ברמת התפיסה הערנית והמודעת, אך מוצאים קרקע פורייה בחוסר הכרה המנומנם והכנוע של בנימין. בדיקות שליטה שכללו מפגשים ידידותיים במרחבים ציבוריים וטריגרים קלים שהותירו את בנימין מצליב את עיניו לרגע או מקיש על אפו מבלי להבחין כלל במה שהוא עושה. ועכשיו, התוצאה הסופית של ההתניה הערמומית שהוא עבר כבר חודשים, פתיחתה הגלויה והישירה של התוכנית הסודית שבעל הבית הטמין במוחו, שהפכה אותו לעבד הכנוע המוחלט שלו.

"יש לך הזכות לדעת שזה נכון בשבילך, בנימין. שזה מקומך בחיים," הוא הוסיף, מושך את מכנסיו כדי לאפשר לזקפתו להשתחרר, ובנימין כרע ברך בציפייה רועדת וחסרת אונים לכל האפשרויות שעוד יבואו, בכניעתו המלאה לפקודותיו של האדון.

יואב אפילו לא קישר יותר בין הזין שנשאב בכוח פנימה והחוצה מהרקטום הנוטף שלו, לבין ההנאה שהוא חווה. מוחו היה מפוזר ומנותק מדי בשביל זה. הוא רק בהה בספירלה, עיניו פנויות וכבדות עפעפיים, פיו פעור ומזיל ריר, בעודו שוקע עמוק יותר ויותר, עד שהגיע להאמין שההיפנוזה עצמה היא שגורמת לאורגזמה הבלתי פוסקת והתמידית שהציפה את מוחו בהורמונים, כדי לגרום לו לבטוח עוד יותר, ולהיות קשוב יותר לשטיפת המוח של דניאל. תנועת הנדנוד של גופו על המזרון, המשיכה הקבועה בצמה הארוכה שלו, שהאדון החדש שלו השתמש בה כמאחז כדי לייצב את הדחיפות שלו... כל אלה פשוט נמוגו לתוך החוויה הכוללת של גמירה אחר גמירה, ושקיעה עמוק יותר ויותר, תוך קבלת הצעותיו ההיפנוטיות של דניאל. הוא לא חשב עליהן בכלל, או על שום דבר אחר כרגע

אם הוא יכל לחשוב כרגע, אם האיש חד המוח ובעל רצון הפלדה מלפני כמה שעות היה יכול איכשהו להיכנס לחדר הזה ולראות את עצמו נוהם כמו חיה משתוללת, בזמן שהבליינד דייט שלו חורש את התחת שלו מאחור באלימות של מישהו שכל הפנטזיות שלו התגשמו, יואב לא היה מאמין עד כמה ההתנגדות שלו כשלה באופן פנומנלי. הוא היה מסתכל על הצעצוע חסר המוח, המזיל ריר על המיטה, ומתעקש שזה בלתי אפשרי עבורו להפוך כל כך בקלות ובשלמות לכלי משחק צייתן ומשועבד כזה, למרות העדויות של עיניו.

אבל לא הייתה כרגע גרסה חכמה של יואב, לא בחדר הזה ולא בראשו הריק של האיש שאחז במעקה המיטה בכוח, שכוב על המזרון בזמן שהוא בוהה ללא מצמוץ במנהרת האור הספירלית בטלוויזיה, שבלעה כל מחשבה ומחשבה ברגע שנוצרה בראשו. הוא שוכנע בשיחה סתמית להעיף את המבט הראשון הזה בטאבלט של דניאל, ומשם דניאל פיתה אותו לצפות רק עוד קצת ועוד קצת עד שהרגיעה העמוקה המיסה את כוונותיו להמשך הדייט לכדי עצלות חלקה וקרמית, עד שהוא קיבל בקלות את ההצעה לאונן בזמן שהוא עקב אחר הצבעים המסתחררים לנגד עיניו. הוא אפילו לא זכר שהוא התפשט בשביל דניאל. הוא לא זכר מתי הוא הוביל אותו לחדר השינה, והעביר את הספירלה מהטאבלט שהחזיק יואב בידיו הרועדות אל מכשיר הטלוויזיה שלמרגלות המיטה. ואז באמת נותרה במוחו רק הספירלה, והספירלה הייתה כל תענוג שהוא אי פעם רצה לחוות.

היו מילים בספירלה - קטנות ופשוטות, שהיה קל מספיק אפילו למוח הקטן והריק של יואב לקלוט - אבל הן היו שם רק כדי לחזק את התכנות שנכנס דרך האוזניות שבאזניו. דניאל ידע שיואב לא יהיה ממוקד ממש בקריאה כשהוא יהיה מרוקן ממחשבה, והוא גם ידע שהוא עצמו יהיה קצת מוסח מדי על ידי המאמצים שלו למלא את ישבנו של יואב בזרע טרי מכדי להחדיר למוחו המתרוקן של יואב את כל הפרטים הקטנים של זהותו החדשה בתור בובה חסרת מוח המשועבדת לאדונו, אז הוא פשוט הכין הקלטה שתתאים לוויזואליה על המסך, ואיתר אוזניות אלחוטיות שלא ייפלו מאזניו של יואב, אפילו במהלך הפעילות הנמרצת ביותר. זה היה סוג זה של תשומת לב לפרטים, שגרמה לדניאל להיות בטוח שליואב לא יוותר שום סיכוי... וכאשר קולו של יואב התקבע ברצף תמידי של נהמות חסרות אונים, אורגזמיות, צליל של אדם הנכנע במלואו לחוויה המינית החזקה ביותר של כל חייו ונותן לזה לשכתב את הליבה העמוקה של אישיותו, הוא ידע שהוא צדק לחלוטין בהכנותיו. זה בהחלט היה דייט עיוור מצויין, ותחילתו של פרק חדש בזוגיות שלהם.

הם מצאו את תא שטיפת המוח למטה במרתף של הבניין... ולא היה בכלל ספק שזה מה שהם הסתכלו עליו. אסי ידע זאת בשנייה שראה את צינורות הזכוכית האנכיים, גבוהים מספיק כדי להחזיק אדם שנקשר לתוך מסגרת מרשימה של מַתֶכֶת בשחור מבריק. למרבה הצער, נורות החיווי מעל כל צינור עדיין הבהבו והראו סימני פעילות. עוד יותר מטריד היה, שנראה שיש תא פנוי לכל אחד מהם. אסי היה זקוק לעבודה, בטח, וניקוי הפסולת מבית החולים המחקרי הישן בא עם שכר גבוה יותר כמעט מכל דבר שהוא או האחרים יכלו להשיג בתקופה הזו, ואפשר היה למכור כל מני ציודים ישנים ולהרוויח עוד קצת מהצד. אבל שום דבר לא השתלם מספיק כדי להצטרך להתמודד עם הדבר הזה.

נתי כנראה הסכים. הוא הרים את מבטו אל המכשיר המאסיבי, העומד בפני עצמו, עם הבעה עצבנית על פניו ומלמל, "אנחנו צריכים להביא לכאן מפקח. הכללים אומרים שאנחנו לא אמורים לטפל בשום ציוד שעדיין יש לו אספקת חשמל פעילה". אבל הוא לא זז, וגם חיים לא... ובאופן מדאיג, גם לא אסי עצמו. הוא הרגיש סוג של יראת כבוד דתית שמקבעת את רגליו אל הקרקע בכל פעם שניסה לצעוד צעד אחורה - וכשהוא התקרב באופן ניסיוני במקום זאת, פרץ הציפייה שחווה הרגיש מעט מלאכותי מכדי להיות שלו. הוא לא אהב את זה בכלל מתוך רצונו שלו, אלא אהב את זה מאד כי משהו מחוץ לעצמו כפה עליו את האהבה הזו. משהו חזק להפליא ומתוחכם מכדי לעמוד בפניו.

חיים עשה צעד קדימה גם כן, פניו חסרות הבעה וקולו מונוטוני וריק, אפילו כשאמר, "חבר'ה, אני ממש מפחד כאן. אנחנו, אהה, אנחנו צריכים ללכת מפה." אבל הוא לא הלך, וידיו נעו בתנועה מעורפלת ומוסחת דעת של מישהו שמגרד גירוד בחוסר מודעות, כשהוא הושיט את ידו ופתח את רוכסן האוברול האפור כהה שלו מהצווארון עד הטבור. נתי עשה את אותו הדבר, חושף סנטימטר אחר סנטימטר של עור חום חלק, ואסי הרגיש דקירה קצרה של אימה מוחלטת, כשהבין שהוא חזר על מעשיהם מבלי להבחין בכך. אבל משהו חנק את הפחד הזה ברגע שהגיע, והותיר אותו... שליו. כָּנוּעַ. מְאוּלָף.

הסרבלים ירדו, וגם שארית הבגדים שלבשו מתחתיו - שיערו הבלונדיני הקצר של חיים התפרע לרגע כשהוא משך את חולצת הכותנה שלו מעלה ומעל לראשו, אבל גם לנתי וגם לאסי היו רק גופיה ותחתונים להסיר. "זה רע, חבר'ה, אנחנו צריכים להשתחרר מזה," מלמל נתי, אבל לא הייתה שום דחיפות בקולו, ואפילו המבטא ההודי הקל שלו נמוג לכדי צליל מונוטוני עצל ונטול אישיות או נטייה. כאשר מארזי צינורות הזכוכית הסתובבו כדי להיפתח עבורם, כל שלושת הגברים פשוט פסעו פנימה ללא שמץ של רמז לחשש שכולם חשו.

הצינורות נסגרו. טלטלה של גזים ורטט מכני שהרגישה כמו חשמל סטטי שטפו אותם במהירות, בעוצמה, ואסי הבחין מתוך בלבול מוקסם כשכל שיער גופו פשוט נשר, מלבד שיער ראשו. שיער הערווה הג'ינג'י שלו נסחף לרצפה, השאיר את הזין שלו חלק וחשוף ונראה גדול יותר איכשהו, ורגע לאחר מכן סילוני אוויר פשוט הוציאו את הגז מהשפורפרת, כשהוא קורס בחולשה לתוך רתמת העור הישנה. כתפיו של אסי צנחו בחולשה, וזרועותיו נותרו תלויות ברפיון לצידיו, ייאוש קהה הפך אותו לחסר אונים לחלוטין, והיה לו בדיוק מספיק זמן למלמל, "אני מפחד, חבר'ה", לפני שציוד מוזר נפרש משני צידי ראשו, בזמן שאנרגיות מוזרות ריצדו על פני הפער בין האנטנות בקצה הציוד לבין הגולגולת של אסי. ואז הלסת שלו התרופפה,  ועיניו התרחקו לתוך מבט חסר ראיה, והוא פשוט שכח מהכל, עמוק בדרכו לתוך ניסוי עתיק ונשכח בשיעבוד המוח האנושי.

"תתעורר, חמוד." הפקודה הרגישה כל כך לא מוכרת למוחו המבולבל והמעורפל של סמי שהוא כמעט לא ידע מה לעשות עם זה, אבל רגע או שניים לאחר מכן ויקטור הקיש באצבעותיו והוסיף "לא, חמוד, באמת תתעורר עכשיו, עד הסוף. מוכן בשבילי, ילד טוב," וזה סוף סוף חדר לתוך הערפל במוחו, בפעם הראשונה ממה שהרגיש כמו חודשים. וכשהוא התעורר...

הו אלוהים. הוא שכב כמעט עירום לחלוטין על מיטתו של ויקטור, רגליו פשוקות עם דילדו גדול ושחור שמפמפם פנימה והחוצה מהחור החלקלק והמבולגן שלו. גופו הרזה והחיוור נע בכוח עם כל דחיפה, בזמן שהחולצה שלו נחתכה איפשהו סביב גובה הפופיק שלו. ויקטור היה על המזרון לידו, גם הוא עירום לגמרי, יד אחת משפשפת ללא הפוגה את הזין הזקור ומגורה של סמי עם הכיפה הלא נימולה שלו. זה היה אמור להרגיש כמו מגעו המחוספס והכוחני של איש זר. אבל... אבל הוא לא היה זר, לפחות לא לחור המכווץ והרעב של סמי. הדרך שבה הוא אחז בזין שלו ברכושנות גלויה הרגישה מוכרת באופן אינטימי, קבוע ויומיומי כמו כוס קפה של בוקר, והוא לא יכל שלא לחשוב שאם רק יעצום את עיניו שוב, הוא יזהה את הצליל הצרוד והגרוני של נשימתו בזמן שהוא התגרה בסמי. "וואו, הו, הא?" הוא גמגם בהפתעה, לגמרי מבולבל מכדי ליצור מילים משמעותיות כרגע.

ויקטור צחק לשמע הצליל המבולבל בקולו של סמי. "אנחנו רק מטפלים בפירורי ההתנגדות הקטנים האחרונים האלה, חמוד," הוא התבונן בסמי, משפשף חזק יותר ומהר יותר בקצב בלתי פוסק שגרם לעיניו של סמי לאבד את המיקוד בגל של הנאה. "היית ילד כל כך טוב עבורנו, מקבל את ההתניה שלך ושוכח את החיים שלך כל כך יפה, ואנחנו יודעים שאתה כבר כל כך מוכן להפסיק לנסות לחשוב בעצמך, ולהפוך לבובה המזדיינת שלנו במשרה מלאה." סמי הצליח לנתח את המילה 'שלנו' בדיוק מספיק טוב כדי להבין שזה התייחס לחבר החמקמק של ויקטור, טום, זה שהוא היה די בטוח שמעולם לא פגש. אבל אז הוא גמר מהר וקשה מכדי לנסות ולהגיע לעוד מסקנות.

"אבל אם אתה מתכוון להיות הכלבלב הקטן והמאולף שלנו, ולהניח לעצמך להידפק כמו שהטוסיק הנזקק שלך רוצה שתעשה," ויקטור המשיך, "אנחנו צריכים לוודא שלא יהיו לך התפרצויות קטנות ומייגעות של רצון חופשי או מרדנות להבא. הריון לוקח בערך תשעה חודשים, והדרך לוודא שזה יעבור חלק היא להעיר אותך מההיפנוזה שבה היית ברצף בחודשים האחרונים, ולעמת אותך עם מי שאתה ועם מה שהפכת להיות בהנחייתי במהלך השנים האחרונות של שטיפת מוח, בכדי שתוכל להשלים עם זה. רק כך תבין אחת ולתמיד שאין טעם להילחם בזה עמוק בפנים, אתה רוצה שהגבר שלי יקבל את התינוק שאף אחד מאיתנו לא יכול להביא לעולם. אנחנו עקרים, אתה מבין. אבל אתה והזונה שטופת המוח שבחדר השני... טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. ואתה בהחלט תרצה לגמור בתוך הכוס הבלתי מוגן הזה, וטום ואני נקבל את התינוק שלנו, בזכותכם."

סמי לא היה בטוח אם באמת יש לו סיכוי להילחם בכל זה. למרות שהפקודה של ויקטור השאירה אותו ער באופן רעיוני, הסקס הבלתי פוסק שהדילדו המשיך לספק לגופו, הותיר את מוחו מבולבל ולהוט פשוט לחזור לטראנס וליהנות מהאורגזמות שעליהן הוא אומן כבר שנים. תמיד היה סיכוי שויקטור היה פשוט מקיש באצבעותיו ואומר לו לישון, וסמי היה נופל ישר לתוך האושר המנומנם ולא חוזר שוב להכרה.

אבל ויקטור הבהיר עד מאוד את ההשלכות של סוג כזה של צניחה עמוקה. הוא הודיע לסמי בפשטות שאם הוא יוותר על מחשבותיו ויתן להיפנוזה לנצח, הוא יגמור בלהכניס איזו זרה מהופנטת כלשהיא להריון ואז פשוט ימסור את הילד. הוא והאישה העלומה יהיו לא יותר מבית חרושת חרמני וחסר אונים לילדים של בני הזוג... והפטישים הרבים שויקטור הכניס למוחו בשטיפת מוח איטית וזהירה עשו את הבחירה הזו לכל כך מושכת, עד שלא היה לסמי שום מנוס ממנה, והוא בקושי החזיק מעמד שנייה שלמה לפני שעיניו התגלגלו לאחור בראשו והוא התמוטט לתוך ענן של צייתנות תמידית עבור הבעלים שלו.

ויקטור וטום יקבלו בקרוב את הילד שלהם. הראשון מבין רבים. וסמי ושותפתו חסרת השם יהיו משרת ואומנת נפלאים לילד הרך, כשהם לא יהיו עסוקים בעוד זיון חסר מוח, בדרך לילד הבא של אדוניהם.

רם מעולם לא ראה גבר יפה בצורה קיצונית יותר מאשר ניב. הוא לבש רק גופיות וחולצות שרירים צמודות, תמיד חסרות שרוולים ולעתים קרובות קצרות, שחושפות את שרירי הזרוע המדהימים שלו ואת שישיית הקוביות בבטן שהוא קיבל לא מהרמת משקולות אובססיבית, אלא מעבודה במוסך בתיקון מכוניות, שמונה שעות ביום של עבודת כפיים קשה במשך שנים. לעתים קרובות ניב פשוט ויתר על ללכת הביתה, כדי להספיק יותר עבודה על המכוניות במוסך שלו. אצבעותיו היו מרוחות כל הזמן בשומן, הוא קשר את שיערו הכהה והארוך בקוקו צמוד, ונעל מגפיים עם עיטורי פלדה וסוליות ענק, שהוסיפו חמישה סנטימטרים לגובהו הניכר ממילא. הוא נראה כמו הדבר הכי קשוח על שתי רגליים...

וזה מה שהפך את הכל לסקסי הרבה יותר, לראות אותו בוהה בנקודה אי שם במרכז מצחו, עיניו מצטלבות ולשונו תלויה בחוץ בהבעה של אידיוטיות צייתנית. "זה הילד הטוב שלי," לחש לאזנו רם, צופה בחיוך המטופש והחביב של ניב מתרחב, בעוד ריר מטפטף במורד סנטרו ועל הגופייה המוכתמת שלו. "זה מרגיש לך כל כך טוב לשקוע עמוק יותר בשבילי, לא? כל כך נחמד לרוקן את המוח הקטן והסחרחר הזה ולהירגע, להירגע, להירגע." הוא הניח יד על כתפו של ניב, ופשוט היה משהו כל כך מגרה בדרך שבה כוחו המרשים לא הצליח למנוע ממנו מלצנוח בחוסר אונים על ברכיו למענו, כשהטראנס תפס חזק יותר במוחו. הוא פלט יבבה קטנה, סימן בטוח לכך שלולאת המשוב בראשו מתגמלת אותו אפילו עכשיו בעוד ועוד הנאה ככל שהוא מוותר יותר וחושב פחות.

רם התכופף ליד ניב הכורע, הפשיל את הגופייה הצמודה שלו כדי לחשוף את הקוביות המרשימות בבטנו - הגובה והמבנה העוצמתי של ניב גרמו להן להיראות מרובעות לחלוטין, אבל ברגע שרם ליטף את בטנו של ניב ברכושנות, התברר שהן בעצם גמישות מאוד. "ככל שתחשוב פחות, כך תרגיש טוב יותר, עבד חמוד שלי," רם התפייט, מרגיש את ניב מתנודד בחוסר יציבות, בעוד נשימתו משתחררת בפרצים קצרים של אושר המום. "וככל שאתה מרגיש טוב יותר, אתה חושב פחות. זה בדיוק כמו הספירלה שבמוח שלך, שמסובבת אותך בלולאה עד שאינך אלא בובה מטומטמת, כל כך מטומטמת, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לציית לי ולכל גבר דומיננטי אחר." תגובתו היחידה של ניב הייתה גניחה ריקנית ממחשבה ומוסחת דעת, ואחריה כמה צחקוקים זעירים, כשמוחו אימץ במלואם את כל המאפיינים של אידיוטיות עזה, כפי שרם הוביל אותו לדמיין לעצמו.

הוא כבר עשה את זה בטבעיות בשלב הזה, ידע רם, כנראה הרבה יותר בקלות ובאופן עמוק ממה שרם דימיין אי פעם שזה יהיה אפשרי, כשהם החלו לנהל משא ומתן על הסצנה הספציפית הזו. הייתה לו אינטואיציה שניב הולך להיות מהופנט מיוחד, מאלה שלא היו להם גבולות אמיתיים כשהוא בטראנס, והוא החליט שהם כנראה יצטרכו לדבר באופן הרבה יותר ארוך ורציני, אם הם מתכוונים לעשות שוב כל משחק לטווח ארוך בצורה בטוחה. כי הוא ידע, רק מהאופן שבו ניב בהה אל האוויר הריק ונשען אל תוך הליטופים שלו, שהוא כל כך הרבה יותר רגיש לשטיפת מוח ממה שהוא אפילו ידע או הבין... אבל זה יקרה מאוחר יותר. הוא ידע בדיוק כמה רחוק הוא יכול לקחת את המפגש הזה, והוא שמח לשחק בתוך הגבולות האלה, שהם סיכמו מראש. "טיפש יותר, ויותר עמוק, ומטומטם יותר ויותר, מותק," הוא גירגר, ומלמול התשובה הבלתי ברור של ניב היה הדבר הסקסי ביותר שרם שמע אי פעם.

בסופו של דבר הוא נאלץ להעיר את ניב, והמבט על פניו כשהוא חזר לעצמו, עם הלשון שלו עדיין בולטת החוצה והזין השווה שלו נטחן כנגד השוק של רם היה באמת משהו יפיפה. רם ידע שניב נבוך מהעומק של הכניעה שלו... אבל הוא גם ידע שהמבוכה שלו רק המשיכה להדליק אותו, ולראות את האיש האדיר הזה נמס בשליטתו גרם לו להשתוקק לקחת אותו אפילו רחוק יותר. ורם חשד שניב בהחלט ירצה ללכת לכל מקום שאליו רם יוביל.