על החיים, המוות ומה שביניהם.

זהו.

זה נגמר.

עד היום, בכל פעם שזה היה נגמר, ידעתי בלב שאין סיכוי שזה הסוף.
אין סיכוי שזה ייגמר בינינו כל כך פשוט וסתמי. שאין סיכוי שנוותר בכזאת קלות על חברות אמיתית וכנה של שנים!
ידעתי בתוכי שייקח לנו עוד כמה שבועות כדי להתגעגע אחד לשניה ולשים את האגו בצד.
ידעתי שאנחנו בלתי מופרדים ותמיד נמצא את המקום לחזור לקשר.

אף פעם לא היינו ביחד ובכלל אף פעם לא אהבת אותי או רצית בינינו משהו רציני.
גם דאגת לומר לי את זה. דאגת לומר כמה אתה מתוסבך ולא רואה את עצמך במערכת יחסים.
למרות הכל תמיד הרגשתי שאתה קצת שלי. תמיד הרגשתי שאני הסוד הכמוס שלך. הסוד שאתה פורק לתוכו ושואב ממנו כח. הסוד שאתה פונה אליו כשקשה לך.

תמיד רציתי שזה יהיה יותר ואני מודה גם שתמיד הייתה בי התקווה שיום יבוא ותתעורר. שסופסוף תראה בי משהו אחר. אז נשארתי שם. מקשיבה, דואגת, מלטפת.
ובכל פעם שהפסקנו לדבר התקווה הזאת דיברה מתוכי ורק חיכתה שאתה תחזור שוב ותתנצל.
וזה מה שהיה.

היינו רבים לתקופה קצרה ואז היית חוזר ואומר שאתה מצטער. שאתה תשתדל בשבילי ואתה מבטיח לא להתנהג ככה שוב. וזה היה מחזיק לסיבוב של כמה חודשים וחוזר חלילה.
ככה היינו.

אתה אדם מסובך. זה נכון. אבל אני מודה גם שזה מה שהקסים אותי. שיש לך חוקים משלך ואתה שם פס על מוסכמות חברתיות. הקסים אותי שיש לי מישהו לחלוק איתו את השגעונות שלי. שאני יכולה להיות איתו בדיוק כמו שאני.
משוגעת. לא צפויה. לא מוגדרת. תופעה.
מצאתי מישהו לחלוק איתו את הכאב שלי ואתה מצאת בי מקום מפלט.
מהחיים.
מעצמך.

היום שאלת אותי איך אגיב אם תספר לי שמתפתח משהו רומנטי בינך לבין מישהי.
קראתי שוב ושוב את השורה ובכל פעם הלב שלי התרסק עוד קצת ועוד קצת.
איך יכול להיות שמישהי הצליחה לשבות את לבו של הבחור הכל כך מחוספס ודפוק שאני מכירה?
את הבחור שאני השקעתי בו וטיפלתי ודאגתי ונתתי לו מעצמי יותר מכל מה שנתנו אי פעם?? איך יכול להיות שהבחור הזה פורש כנפיים עכשיו ועוזב את הקן?
עוזב אותי.
איך יכול להיות שהנה סוף סוף הוא בשל למערכת יחסים. אבל לא איתי.
אמרת לי שאף פעם לא ראית בי משהו מעבר.. וואו כמה שזה כאב..
אמרתי שאם כך אז זה ייגמר בינינו ואתה הופתעת ונתפלאת ולא הבנת איך בפעם הראשונה בחיים (!!) אני שמה את עצמי לפניך.
זה לא ברור?? כמה אני יכולה להשפיל את עצמי? נראה לך באמת שאני מסוגלת להיכנס עכשיו למשבצת הפרינדזון ולשמוע אותך מספר, מקטר, מתאהב, מתרגש ממישהי אחרת?
זה כמו סכין בלב בהפתעה.

אז וויתרתי.
והפעם זה לתמיד.
הפעם אין לי תקווה שתחזור.
אין בי תקווה שפתאום תבין שרק אני יכולה להבין אותך.
אין בי תקווה שתבין שאף אחת לא תתן לך ותאהב אותך כמו שאני אהבתי.
הפעם אני אאחל לך בהצלחה ואתן לך לעוף.
הפעם אני מוותרת.
והיום אני יודעת שזה נגמר.
זה נגמר לתמיד.

"דברים רבים מאוד אהבנו יחד,
אך לא זרח באשנבך האור."

אני יושבת בחדר על הברכיים. עם קוקיות וחוטיני ורוד.

החזה שלי קטן וזקור והעיניים גדולות ומצפות.

אני יושבת מול הדלת ויודעת שאתה צריך כל רגע לחזור אז אני מחכה לך בסבלנות ובציפייה.

אתה נכנס לחדר.

חיכיתי לך.

אני מסתכלת עליך מלמטה עם עיניים גדולות ובורקות.

אתה מחזיר לי מבט עם חיוך. נהנה מההפתעה הקטנה שלי.

אתה שותק ומתיישב בכסא בלי לומר מילה.

אתה קורא לי אליך ומבקש שאשב על הברכיים שלך.

אני קמה מהר ומתיישבת. על הצד. התחת שלי על רגל אחת והרגליים צד שני.

הראש שלי מושפל מטה ואתה שואל אותי איך היה היום. 

אני עונה שבסדר.

חיכיתי לרגע הזה כל היום.

אתה אומר לי לקום. ולהוריד מעליך את המכופתרת.

אז אני קמה ומורידה. בזריזות.

אתה מבקש ממני שאשב על הברכיים מולך.

אני עושה את זה כי אני ילדה טובה.

אני ילדה טובה ומתוקה.

שעושה כל מה שאתה אומר לה.

אתה מסתכל עליי במבט אוהב ודואג.

מלטף לי את הראש.

את הקוקיות

את הלחי

את הצוואר והסנטר.

ומסתכל עליי,

"תמצצי לי".

אני מורידה לך את המכנסיים,

ומסתכלת עליך תוך כדי כל הזמן.

בודקת שאתה מרוצה.

מתקרבת לתחתון שלך.

מריחה את הזרע שלא התאפק ויצא לך קצת ומתמלאת בהנאה וסיפוק.

מורידה לך את התחתון.

אתה תוך כדי ממשיך ללטף אותי בקוקיות.

אני תופסת את הזין שלך,

ושוב מסתכלת עליך

תוך כדי שאני מקרבת את הזין שלך לפה שלי.

יורקת על הכיפה שלך,

מוציאה את הלשון

ומלקקת אותה

בסיבובים.

כיפה גדולה וטעימה.

אני מכניסה את הזין שלך לפה שלי,

ומסתכלת עליך מלמטה בעיניים גדולות וריסים ארוכים.

בודקת שאתה נהנה.

אתה ממשיך ללטף אותי בקוקיות 

ואני מתענגת על המגע שלך בראש שלי.

זה גורם לי לרצות שתתפוצץ בתוכי.

אתה קם מהכיסא,

שם לי יד על הראש

ומאלץ אותי להכניס את כולו.

אני מוצצת מהר יותר

וחזק.

אתה דוחף את הזין שלך לגרון שלי עמוק,

ואומר שאני ילדה טובה

ושאתה עומד להתפוצץ.

אני מתכוננת.

הזין שלך נכנס לי לפה מהר יותר,

אני קצת נחנקת 

ופתאום אני מרגישה שפריץ

של זרע חם 

בגרון.

אתה גומר לי בפה.

הזין שלך מתפוצץ בגרון שלי.

אתה מוציא את הזין שלך

מנער אותו בתוכי

ואומר לי

"תבלעי".

ואני שוב מסתכלת עליך מלמטה עם עיניים גדולות ואדומות

ובולעת.

כי אני ילדה טובה.

מכירים את זה שיום אפור?

שאתם קמים בבוקר, אחרי שישנתם שינה לא רציפה או שכן, ופשוט קמתם בהרגשה כזאת אפורה? הרגשה של עייפות נפשית, בלאגן בראש ותשישות?

איזה מוזר זה ללכת לישון ופשוט לקום עם תחושה מסויימת בלי שקרה שום דבר מקדים לכך.

קמתי בתחושה לא משהו.

למה?

תחושה, לא יודעת.

תחושה ששום דבר לא מסתדר ולא הולך. שיש כל כך הרבה משימות ואת לא יודעת מאיפה להתחיל. תחושה של כאוס בראש. שאת לא יודעת מה את רוצה מעצמך וכמה ולמה ומתי ואיך. כאילו שאני עומדת במרכז פלונטר. ביומיום אני מתקדמת לאט לאט, מסתכלת על הפתרונות הקרובים. ובימים כאלה יש תחושה של חוסר מסוגלות. כאילו את פתאום מבינה כמה הפלונטר הזה גדול ועצום וכבר לא נראה לך שאת יכולה לפתור את זה.

זאת תחושה שהדבר היחיד שיכול לרפא אותה זה מקלחת טובה ושינה עוד יותר טובה מתחת לפוך עם מזגן 19 מעלות.

לחיי תחושות טובות יותר וימים צבעוניים.

אנחנו נוסעית במכונית ברחובות תל אביב, 23:30.

אנחנו מתקרבים לכיוון צומת מרומזר באדום עם שני נתיבים.

אנחנו תופסים את הנתיב הימני כשמלפנינו יש רכב אחד בנתיב שלנו ורכב אחד בנתיב ליד.

מרחוק, עוד לפני שאנחנו מגיעים למקומנו בנתיב, אני מזהה אישה שעומדת בפתח החלון ברכב מלפנינו.

היא נראית כמו משתמשת, לא שפויה, שפת הגוף שלה לא ממש נעימה, קצת תוקפנית ואלימה. היא מתחננת למשהו.

אם יש משהו שפחדתי ממנו כל חיי זה מכורים.

בעיקר כי הם לא צפויים.

כי הם בדרך כלל לא שפויים וזה אומר שהם לא מרסנים את עצמם כמו שאר בני האדם.

הם פועלים בצורה יצרית לחלוטין, ללא מחשבה.

פירוש הדבר הוא שהם מסוגלים להכל.

בצורה מניפולטיבית, לא צפויה, אלימה.

מרחוק, ברגע שראיתי אותה אמרתי לו "תנעל, תנעלללל" בקול מתחנן ומבוהל.

זה הסיוט הכי גדול שלי. אני תמיד נועלת דלתות כדי להימנע מתחושות קשות כאלה.

אנחנו כבר מתמקמים בנתיב וזה רק מסעיר אותי יותר.

תוך כדי שאני משתוללת ומבוהלת היא עוברת לחלון של הרכב בנתיב ליד, הפעם נראית תקיפה הרבה יותר.

מבקשת משהו, כמעט ונכנסת דרך החלון. אולי זה סיגריה או כסף.

אבל היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה וזה מפחיד אותי עוד יותר כי אני רואה את ארשת הפנים התוקפנית שלה הופכת לאלימה אפילו עוד יותר.

הרמזור מתחלף לכתום והיא נעה לעברנו ממש כמו בסיוט רע שאני מתחננת להתעורר ממנו.

אנחנו מתחילים להאיץ והיא באה אלינו לחלון ומתפרצת לנתיב באמצע הרמזור הירוק.

הוא שובר ימינה ואני צועקת תוך כדי בבכי כשהיא דופקת על החלון וטורקת את המראה.

היא ממשיכה להשתולל על הכביש ואנחנו חוצים את הצומת.

אני חצי בצרחות חצי בבכי. עם ידיים על הפנים. על סף אי שליטה עצמית.

כבר עברנו את הצומת, הדמות שלה כמעט הולכת ונעלמת במראה הימנית שלי ואני עדיין בתוך הסיוט עם הידיים על הפנים.

אחרי כמה מטרים הוא עוצר בצד ומנסה להרגיע אותי.

בבקשה תסע, אני מפחדת שהיא תגיע אליי.

ושתקתי. ובכיתי.

ואני לא נרגעת. אני מדמיינת את אותה הסיטאציה שוב ושוב. כאילו היא ממש עכשיו קורית.

ואני שוב שומעת את עצמי מתחננת שינעל ושוב רואה אותה בזויות העין שלי משתוללת על החלון השמאלי.

שומעת שוב ושוב את הטריקה של המראה ולא יכולה להרפות. 

שיניח לי. אני רק רוצה להגיע הביתה למיטה שלי.

אני מורידה דופק ומבקשת ממנו שיתקדם הביתה.

כל הנסיעה אני מחבקת את הרגליים, העיניים מבריקות מדמעות ואני שותקת.

מדמיינת את זה קורה שוב ושומעת את עצמי ושומעת את הטריקה ורואה אותה מרחוק ורואה אותה מהצד ובוכה שוב ומפחדת.

בדרך כלל הוא מוריד אותי ממש בפינת הרחוב, אבל הפעם פחדתי. מה אם היא תבוא?

אז ביקשתי ממנו שיכנס לרחוב והוא עצר לי ממש מול השער של הבית. הודתי לו וטסתי הביתה.

נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה מנסה להרגיע את עצמי ולומר שסוף סוף אני בבית.

אני מתה מפחד שהיא תבוא, כי היא לא בתל אביב. היא בראש שלי. 

אני רוצה לקום לשירותים, אבל הרגליים שלי נעולות והטוסיק שלי קופא על המיטה.

כל מה שאני רוצה עכשיו זה להשתבלל במיטה ולסגור מסביבי את השמיכה בצורה הרמטית.

שאף אחד לא ידע שאני פה.

ואף אחד לא יראה.

שאני ארגיש בטוחה.

ומוגנת.

עד היום לא כעסתי עליה, ריחמתי.

עובדתית היא אשמה, אבל ידעתי שאין לי זכות לשפוט אותה כי אם הייתי עוברת מחצית ממה שהיא עברה אני לא בטוחה שהייתי יכולה להישאר שפויה.

זה ברור לכל שאם היא הייתה נשארת מתפקדת לא היינו מגיעים לאן שהגענו.

ידעתי שאם היא הייתה שמה לב אז אולי הייתי מצליחה לשבת במרפסת ולטפוח לעצמי על השכם.

אבל בכל זאת, לא כעסתי.

ריחמתי. כאבתי. הזדהיתי, חמלתי.

פשוט השלמתי עם המציאות שהוכתבה לנו.

ידעתי שהיא עושה מה שהיא עושה כדי לשרוד, פיזית ונפשית, ושגם לה לא נוחה הסיטואציה.

היא עובדת קשה, יותר מבעבר, מתפרנסת ממינימום, יש לה בית ושלושה ילדים לפרנס וכמובן היא צריכה למצוא את הדרך להישאר שפויה בכל הטירוף הזה. 

אז הבנתי אותה, חמלתי עליה וניסיתי לעזור במה שיכולתי.

בקניות, בסדר וניקיון, בכתף תומכת, בלהסב לה נחת. כדי שיהיה לה יותר קל להתמודד. כי ריחמתי עליה.

אבל אז התחלתי לכעוס.

כשגיליתי שחשבון הבנק שלה דיי מנופח, ולמרות זאת אחד הילדים שלה ישן על מיטה שבורה כבר שנה שלמה.

כשהבנתי שהיא עובדת המון שעות יום אחר יום על חשבון הילדים והבית ומתבכיינת שזה כדי שיהיה אוכל להביא הביתה.

כששמעתי שהיא שוב רוצה לטוס לנופש לבד למרות שכבר 15 שנה לא בילינו יחד כמשפחה ויש לה את היכולת.

זאת כבר הזנחה מבחירה. במודע.

אז איך אני יכולה לרחם ולחוס עליה עכשיו?

איך אני יכולה להשלים עם המציאות שלי כשאני יודעת שפאקינג אפשר אחרת, אבל היא זאת שמונעת ממנה להיות טובה יותר?

איך אני יכולה לתמוך בה ולתת מעצמי כשהיא חוסכת ממני כדי שיהיה לה?

איך אני יכולה לקרוא לה אמא?

null

אני יושבת במרפסת ואני חסרת מנוח. המחשבות רצות, הלב הולם בחזקה ובמהירות. הראש לא מוצא מנוחה.

אני מקלידה מקלידה ואז מוחקת. מקלידה בכבדות מילים שאין ביניהן כל קשר, קוראת ושוב מוחקת.

אני אפילו לא יודעת למה, אבל ככה זה.

חסרת מנוח.

מה אם הוא לא עוזב את העולם?

מה אם היא הייתה מסוגלת לתפקד?

מה היה אם הוא לא היה מנצח את התמימות שלי, הכאב והבדידות שלי?

מה אם לא אותו הלילה שהציף הכל ועורר את אותה הילדה הקטנה?

אז הייתי נורמלית? אז הייתי מסוגלת לשבת במרפסת ולהשקיט את המחשבות? 

אולי לא הייתי משתדלת להצטיין ולהוכיח את עצמי בכל דבר שאני עושה.

אני לא כועסת עליה ואני לא מאשימה אותה. אני רק כואבת.

כואבת שנקלעתי למציאות הזאת. לכאב שמלווה אותי כל הזמן. הכאב הזה שאי אפשר להשקיט. 

הוא תמיד נמצא שם ורק מחכה לרגע שבו הוא יתפרץ.

לפעמים הוא מתפרץ גם בלי סיבה ואני מוצאת את עצמי בוכה בכאב ולא יודעת למה. כי כואב, כי עצוב, כי אני לא אשמה ולמרות זאת קיבלתי על עצמי את המציאות שהוכתבה לי.

לא עשיתי כלום בחיי, לא עשיתי לאיש מאום ובכל זאת הוכרחתי לקבל את שק הכאב והבדידות.

אני תוהה אם יום אחד הכל ישנה.

האם יגיע היום שבו ארגיש שלמה עם עצמי? נאהבת? אוהבת? את עצמי.

האם יגיע היום שבו אוכל לשבת במרפסת אחרי יום ארוך, לשתות קפה ולטפוח לעצמי על השכם?

כבר שנתיים ושלושה חודשים שאני משחזרת בכל יום את הלילה הכי אמוציונלי שחוויתי.
כל כך הרבה זמן שאני מכריחה את עצמי לדמיין ולעולם לא לשכוח איך הגוף שלך נגע בגופי.
מנסה להזכיר לעצמי בכח את הלילה הכי משמעותי בחיי.
לילה סוער, מענג, מהנה, מלא ברגש. שום סם שבעולם לא יכול לחקות את האופוריה שחוויתי אז.

לפני שאני הולכת לישון, ממש בכל לילה, אני מניחה את ראשי על הכרית ועוצמת את העיניים.
אני מכריחה את עצמי להיזכר בכל פרט מאותו הלילה.
אני נזכרת איך חודש לפני תכננו את הפגישה, ואת ההתרגשות שהייתה בנו ושכל יום דיברנו על זה שבקרוב ניפגש.
נזכרת איך שהלכתי על חוף הכינרת לקראתך, לקראת הלא נודע.
אני נזכרת בפלרטוטים, בנשיקות, בליטופים ובמגע שלך.
אני נזכרת במבט שלך מסתכל עליי ושבכל פעם שהנחת את ידך על גופי השתוממתי.
לא ידעתי שכך אוכל להרגיש אי פעם.

גם היום, שנתיים ושלוש אחרי, אני סוערת כשאני מדמיינת שוב את אותו הלילה.
אותו לילה שערבב בתוכו ניחוחות של מר ומתוק. ניצוצות של אפלה והארה.
כל לילה אני משתתקת במלוא הרצינות כמו בטקס חשוב ומקדישה את עצמי שוב רק לאותו לילה אוהב ובודד, כדי לחוש אותך הכי קרוב שעוד אוכל.
אתה הזיכרון המתוק והמר שלי יחד. ריפאת לי את הלב וגם ניפצת אותו לרסיסים.

בחצי המואר של היום אתה זיכרון של אושר וחופש, זיכרון של שמחה והענקה, ובחצי החשוך אתה זיכרון אפל שאני רק רוצה לקבור.
זיכרון שחור משחור שהייתי רוצה להעלים כאילו הוא לא היה. זיכרון שתמיד נישאר שם מאחורי הקלעים כשאני הולכת לישון לבד וקר לי למרות הפוך
שנשאר איתי גם בקיץ.
אתה זיכרון של אהבה ושנאה. אהבה כזאת ששורפת מרוב שהיא חמה.
אני אוהבת אותך ואני גם שונאת אותך. אני שונאת שאני אוהבת אותך ואני גם רוצה שתאהב אותי.

ואם להיות כנה, אני הכי שונאת את התקווה.
התקווה הארורה הזאת. התקווה הארורה שלא נותנת מנוח, לא נותנת לי לרגע לשכוח. התקווה המייסרת שלא נותנת להניח לעבר ולהתקדם הלאה.
התקווה שמזינה בי את הכאב. התקווה הזאת שיום אחד תוציא את הראש מהבועה האגואסיטית שלך ותבין שלא היית צריך לוותר עליי.
כבר שנתיים ושלושה מאותו לילה גורלי בו נכנסת לי ללב בסערה של 400 קמ"ש ואני עדיין אוספת את הרסיסים...
בכל שנייה ביום אני תוהה מה אתה עושה עכשיו ואם אתה מתגעגע. אני חושבת לעצמי איך יכול להיות שוויתרת עליי?
איך יכול להיות שהייתי מהופנטת עד כדי כדי לא להבין שזה היה סתם?
איך יכול להיות שלמרות העוצמות החדשות שחוויתי ולמרות החוויות שצברנו, למרות שאנחנו מכירים אחד את השניה שנים -

ויתרת עליי?

ואז הבנתי.

שאף אחד

לא יכול להציל אותי

חוץ מעצמי.

Let me go I dont wanna be your HERO

והחלטתי

שאני רוצה את זה

על הגוף שלי.

כבר הרבה זמן שרציתי את המשפט על הגוף שלי, 

אבל לא הצלחתי למצוא מילים שיתארו למה.

אז חיכיתי לרגע שאדע.

חיכיתי לרגע שבו משהו יפול בתוך הקופסה ואני אצליח לבטא את ה'למה' שלי.

והיום אני יודעת.

שאף אחד לא יוכל להציל אותי.

חוץ מעצמי.

בכל לילה, לפני שאני עוצמת את העיניים, אני מדמיינת איך זה היה לו היינו יחד.
בכל צעד שאני עושה אני חושבת האם הייתי נוהגת כך או מה הייתי עושה אילו היית לצדי.
לפני שאני נרדמת, מדי לילה בלילותיי, אני מדמיינת את השפתיים שלך נוגעות בשלי. אני מדמיינת נשיקות רטובות בהן הלשונות שלנו מתמזגות ואנו מחליפים רוק בתשוקה. נשיקות מלאות התלהבות עד כדי שטפי דם ושפתיים נפוחות.
אני מדמיינת את הידיים הגבריות והסקסיות שלך מטיילות על גופי, מצמררות אותי, מרטיטות אותי.
מגע ידך שלא עוזב אותי לרגע מלווה אותי בכל לילה, מלטף לי את הלחי, מעביר אצבע על השפתיים, יורד מטה וחופן לי את הישבן.
כל לילה אני תוהה האם אזכה לחוש שוב את גופך. האם אזכה להתענג בעוד לילה מטריף חושים.
אני באמת תוהה. אם אי פעם עוד נתראה או נדבר, או שמא הכל יחלוף כך עם הרוח כמו שעלים נופלים בשלכת.
אני תוהה אם זהו סוף הסיפור. אם זמננו תם והגיע אל קיצו.
אני תוהה אם אי פעם תוכל לאהוב אותי כמו שאני אוהבת אותך או שבכלל ההפך וחלפתי מזכרונך.
אני מקווה בכל לבי שאתה מתייסר ומתגעגע לפחות כמו שאני. אני מקווה שאתה מרגיש בחסרוני, שאתה כואב על כך שאין לך את מי לשתף ועם מי לחלוק. אני מקווה שאתה פצוע כמו שפצעת אותי.
שאתה כאוב על כך שאין עוד מי שיאהב וידאג לך כמו שאני עשיתי.
אני מקווה בכל לבי המיוסר שאי פעם תתחרט על איך שהתנהגת ונהגת בי, על הצורה שבה פצעת אותי, על כך שויתרת עליי, על שגרמת לי לבכות אין סוף פעמים.

לעולם תהיה חלק מלבי השבור. לעולם.
ולו רק כי לקחת ממני חלק שלעולם לא אצליח להחזיר ופצעת בי פצע שלעולם, אבל לעולם לא אצליח לרפא.

 אני אוהבת את הסחרחורת הזאת כשאני הולכת לישון. כשאני מניחה את הראש על הכרית והעולם קופא, אבל בראש שלי החיים עוברים כמו על סרט נע.
הסחרחורת אחרי ששתיתי בכמויות כדי להקהות את הכאב, כדי להשכיח אותך מהלב.
את כאב הראש החזק שלא מרפה ומזכיר לי כמה אני רוצה אליך, כמה אני פגועה.
אני אוהבת את זה שלוקח לי זמן להירדם כי אני נזכרת בכמה אתה יפה. כמה העיניים שלך טובות והחיוך שלך מפתה.

בזמן הזה אני נזכרת במילים המלטפות והמענגות שלך.
בלילות כאלה אני נזכרת כמה אני חושקת בך, כמה אני רוצה קרוב אליך.
כמה רגש יש לי אליך וכמה הייתי רוצה להתחבק איתך עכשיו.
אני גם נזכרת שזה לא הדדי. שאתה לא בחור של "רגש".
אבל אלו מילים מכובסות לזה שאתה לא אוהב אותי כמו שאני אותך.
אני נזכרת כמה הרגשות האלה לא הדדיים וכל שניה של זיכרון כזה היא כמו סכין נעוצה בלב.
בכל פעם שאתה אומר לי שאתה לא מעוניין אני מרגישה שאתה מסובב אותה.
לילות כאלה מזכירים לי כמה אני לא בנויה לעולם הזה. כמה אני רוצה אותך ואתה לא אותי.
לילות בודדים כמו אלה גורמים לי לדמיין את היד שלך מחבקת אותי. את השפתיים שלך מטיילות לי על הצוואר ואת הזין שלך נעוץ בתחתונים שלי.
לילות שיכורים וחסרי גבולות כמו אלה מזכירים לי את כל הכאב שאני רוצה להקהות. את הכאב שעוטף אותי כי הרגשות שלנו לא הדדיים.
לילות כאלה מזכירים לי שאף פעם לא יהיה לזה סוף אחר.
אני תמיד אוהב אותך, ואתה אף פעם לא אותי.