לפעמים אני שואלת את עצמי מה גורם לאדם להתחתן? מה גורם לגבר להציע נישואין? איך הם יודעים שבן הזוג הוא האחד? האדם איתו הם בוחרים להתחתן יש לו חסרונות בעיניהם? הם מוכנים לחסרונות האלה? הם מכירים אותם ובכל זאת מוכנים להתחתן? הם רבים? כמה? על מה?
אולי אני בעצם שואלת את עצמי אם אי פעם מישהו יסכים לחיות איתי לנצח. לקבל אותי לתמיד. בטוב וברע. עם החסרונות והקשיים.
אם זה אפשרי בכלל שיהיה מישהו שיסכים.
אם מישהו אי פעם יהיה מוכן להתמודד עם מה שאני מביאה לעולמי עולמים. ולא להתייאש.
ולאהוב לנצח.
להיות מה שמעולם לא רצו.
אני מרגישה עכשיו כמו הנטל הכי גדול ביקום. שאף אחד לא רוצה ומעביר מאחד לשני כדי שחלילה לא יתקע עם החבילה שמעולם לא רצה לקבל.
וכל מה שאני רוצה עכשיו הוא להיכנס לפינה חשוכה וקטנה ולהעטף בבדידודתי. או לחצות את הכביש שתתקל בי המכונית כאילו שהיקום זימן לה כי שמע את זעקתי.
ואולי עכשיו יגיע הרגע שלראשונה בחיי הבוגרים אהיה במערכת יחסים עם עצמי. אהיה עם האדם הראשון שלא מוכן לקבל את מי שאני. עם הקושי ועם ההתמודדות. ואני אחבק את הבדידות ולא אמנע ממנה להיכנס. ואהפוך לראויה ואהובה בעיניי כל אדם ובראשונה בפניי עצמי.
וכל החלומות על בית יציב וזוגיות בטוחה יתאדו באוויר החדר כאילו לא היו מעולם.
וכל הפנטזיות על אהבה נצחית וילדים רכים מתנפצות למול קרני השמש.
והזכרונות והחוויות ישטפו בחוף על שפת המים וישאירו רק ריח חמצמץ של מי מלח.
והלב נסדק ומתנפץ לרסיסים והגוף זועק לעזרה.
הסכר נפרץ והעיניים הופכות למקווה של טיפות מלוחות שיורדות על הלחיים באיטיות ומסרבות להפסיק.
והתקווה המעטה, החריץ הקטן דרכו יכולתי לדמיין את חיי הנורמליים מוצף בכאב, באכזבה, בשברון לב ובצער.
