הלב חונק לי את הגרון
התחושות מציפות
בולמות
כמעט כמו אותה פעם
ששרף אותי מלהבי אש
כשהלב עוד בער בשם האהבה
כשהעולם היה ברור לי
הקרקע נשמטה
ושם הייתי לבד
קרעת את נשמתי לגזרים
שפכת חומר בערה לי על הנשמה
והצתת בשם האהבה
במצית כתומה
עם פרח של אהבה.
ההיא שעוד נתנה לי תקווה
כל מה שהיה לי
היה ונגמר
אם אין אותך
אז אין אותי
היית עמוד תווך בשבילי
מורה רוחני
מדריך קיומי
לנצח אתה בלב שלי
נשבעת שאני unstoppable
אוכיח לך
COACH שלי
לנצח.
ת.נ.צ.ב.ה
מאיפה הסבלנות?
מאיזה מקום מגיעה הדאגה?
מאיפה הכח שאתה שואב כדי להכיל אותי?
זה כל כך מסקרן אותי
תמיד חשבתי למה, מה מחזיק את הרצון שלך לא לוותר...?
*אין בעיני הכותבת לשדר מסר של חוסר ביטחון עצמי*
וכדי להוכיח
אכתוב גם את הדברים הטובים שחשבתי בזמן ששאלת ולא הצלחתי לענות
- החיוך שלי, הוא נעים לי ומשדר טוב לסובבים אותי
- התקווה שאני לא מוותרת עליה אף פעם
- אה, אני גם יפה ומיוחדת, אני יודעת
ולא רק כי אתה אומר לי את זה תמיד..
אני חוטפת ולא מסוגלת
להכיל
לא מצליחה לקבל בכלל!
אני מרגישה איך הלב שלי חסום להכל, זה הורס אותי. כי אני רוצה. אני צריכה. אני פאקינג חייבת.
אני מנסה לרצות, תמיד זה עובד לי.
מכניסה מחשבות אחרות לראש, כאלו שתמיד פועלות
אני אומרת לו שאני לא יכולה וזה באמת כואב
החלטתי להתייאש.
הוא הסתכל אלי ואמר "רק מילת ביטחון תוציא אותך מזה היום"
מחשבה פזיזה עברה לי בראש 'אני אפילו לא זוכרת אותה'..והנה האופל מתקרב אלי
אני לא מוציאה הגה
והוא נחוש להכאיב. הוא לגמרי מצליח
הכאב כבד עלי, אני מרגישה אותו משתלט עלי, הגוף שלי זז בתנועות מוזרות. אני לא מצליחה להחזיק את הגוף.
אני שומעת אותו אומר בחיוך "והנה העיוותים של הגוף כתוצאה מהכאב...
ועוד רגע הספייס..."
הראש שלי נכנס אליו. מיד כשסיים את המילים
הכלתי כאב. בעוצמות חזקות, נראלי לפחות.. ככה הרגשתי.. זה הזמן שאני מרגישה את הכאב, מתמודדת איתו פנים מול פנים. סוף סוף שלא מתנגדת לזה, הרי אחרי הכל הוא היחידי שרואה אותי בפנים. הוא פורץ הכל.
מתיישב לו כמה דקות בפנים
מלטף לי את הכאב הבלתי נראה, הוא מכיל אותו לכמה רגעים
ונעלם לו......
הוא היחידי שזוכה לעבור את החומות
הוא היחידי שנכנס ולא פוגע.
אני אוהבת את הביקורים שלו.
תבוא יותר...
אני עייפה כל כך
נמסה בידיים שלו
בידיים המוכרות והישנות
הוא מלטף אותי, יד גברית
שרירית, גדולה, עוטפת
אני בידיים שלו
האצבעות מחושפשות
של גבר שלמד מהם החיים
והוא אולי קצת למד גם ממני
אבל אני איתו עכשיו
איתו ולא איתו
אבל איתו עכשיו
האצבעות שלו נסבכות לי בשיער
הוא לא מהסס למשוך
הוא מחייך כשאני מחרישה את הכאב
האצבעות שלו כרוכות על הצוואר שלי
אני מספיקה לנשום את הקטנה הנותרת
ואני שם, שלו.
זו חולשה שלי שאתה מכיר
אני מרחפת בעולם משלי
בו אתה מנשק אותי על הלחי
מחבק ומלטף
מחייך אלי, חיוך רגוע משהו
"לילה טוב מתוקה, תשני.. אני הולך לחדרי"
מחטים. מחטים. מחטים.
דם!
אני חיה בשביל הטיפות דם הקטנות שנוזלות החוצה ומחזירות לי שפיות..
אחרי מלא זמן, אבל מלא זמן.
אני לגמרי חושבת שאני חייבת לחזור לתחושה הזאת.
זה היה מושלם בתור התחלה
הפחד ההיסטרי שיש לי בגוף עד לשניה שהמחט נחדרת בבשר. הגוף שלי לחוץ ומתוח, ואז בשניה שהיא נכנסת, הרוגע שמתפשט לי בגוף לא ניתן להסברה..
הידיים שמרגיעות, התוספת של ה "ששש" שלך ברקע מוסיף לי להבנה שמותר לי להתמסר ולהרגע..
אני מנסה להבין את ההבדל בין ביס אכזרי וחזק לבין כניסה של מחט, אבל זה אבוד לי משום מה.. בדיוק השלב שהראש שלי מרחף בין הנאה, געגוע, כאב, פאניקה....
כמו פרפר חסר כנפיים
מתקרב אל מנורה
כך אני לידך
משהו עובר עלי
כנראה
לא מסוגלת להרגיש מכה שמגיעה בעוצמה
אני בוכה וכואב לי
עם דמעות...
זה כייף ומשחרר
אבל באמת כואב לי
ולא טוב לי הכאב
רק הדמעות...
או שזה יעבור לי.. או שלא.
מהיום אני נשלטת ונילית...
מודיעה בזאת לכולכם!
לא מאמינים?
קחו הוכחה!!
#השוט_בידיים_הנכונות
מואנה מואנה
ויש לי אותי גם בתיק עכשיו!!!
אתם בטח תוהים מה...
אז שתדעו ששתיתי תה!
תה!
ויסוצקי הפשוט הזה שיש לו אשכרה טעם של תה.
כמה בושה😣
כואב לי הגרוןןןןןןןןןןןןןןןן
אני נואשת
