אני מרגישה את האיפור מרוח על הפנים, הרגל רועדת מהתרגשות ומציפייה ומהתחושה שאני תכף מתפוצצת. הכל שורף, אני רואה אדום ושחור וסגול בעיניים, כל צבעי הקשת מולי ובמרכז כל הצבעים אתה, האדון שלי. וכואב נורא, באמת, בכל מקום בגוף אחרי ההצלפות הקשות האלו ואתה נראה כל-כך יפה בתוך כל הכאב הזה שזה עושה לי דמעות. הניגודיות הזו, לכאורה, של הכאב והיופי, קשה להכלה ולפעמים אני מסתכלת עליך ובורח ממני צחוק. עם כל מכה אני מרגישה איך אני נשברת יותר, הגוף כבר לא יכול להכיל, אבל המוח נמצא במקום אחר. הגוף מתחנן קצת להפסיק, לרגע לנשום, אפילו טיפה להחזיר לעצמו את השליטה שאתה לוקח.. אלב המוח? המוח מתחנן לעוד, מתחנן לכאב המיוחד שלך, מתחנן לתת לך כל טיפת שליטה שנשארה. הנפש צריכה עוד. ואני מתחננת איפשהו בנשמה שאתה רואה את זה. שלמרות הבכי ולמרות הבקשות הקטנות להפסיק שנפלטות, שהאדון שלי יודע שהנפש חזקה יותר מהגוף, שאני צריכה אותך עוד יותר חזק, עוד יותר כואב ומסמן, שלא תפסיק.. עד שאתה תדע שספגתי עבורך כל מה שהייתי צריכה, כל מה שאתה היית צריך ממני. ואתה יודע שאני אספוג בשבילך, אתה יודע, כמה שתרצה, גם אם אבכה ואשתגע, גם אם יירד דם ואני אתעלף, גם אם אצרח עד שהשכנים יבואו.. אתה יודע שאני אשרוף ואעלה באש בשבילך. אתה שולט בי, אתה מחליט עליי. כל מה שתרצה בשבילך.
לפעמים קשה להכיל את ההבדל בין הילדה הטובה שאני יודעת שאני לבין המחשבות בראש והצרכים שמרעידים את הבטן. אם אגיד לחברות שאני מתעוררת ומפנטזת בחמש בבוקר על איך שאתה משתין עליי בים, הן יחשבו שאני חולת נפש. אם יידעו כמה הרטבתי מכל ההצלפות שלך בשבוע שעבר הן יזמינו ישר חדר בבית משוגעים, וזה עוד גרגר קטן מהכל. הן לא יודעות כלום, אף אחד לא יודע כלום, ובשביל כולם אני רק הילדה הקטנה שדואגת לכולם. יש בזה גם משהו ממכר גם עבורי, אני מודה. עם הפרצוף הפאפי פייס שאני מצליחה להתחמק מדברים קשים, לפעמים גם מולך כשאני חמודה ( 😄 ) , שחושבים לפעמים שאני עדיין בבית-ספר. אולי זו גם הקצת-תמימות והצורך בדאגה עוטפת שגורמת לפעמים לרצות להיות עם צמות ופיג'מה ולנשק אותך בבטן ולהירגע בין הרגליים שלך ולמצוץ את הזין שלך עד שנרדמת. אני אוהבת ללכת לישון ולבקש שתשמור עליי מכל המפלצות מתחת למיטה ואז לקום לך שפחה חזקה עם אש עיניים. אני אוהבת כש"האשה הזאתי" משתלטת עליי ואני מרגישה מינית וחזקה ובא לי להשתלט על כל העולם בשבילך תוך כדי שאני רוכבת ומתכווצת עליך ומתנשפת (טוב אולי נצטרך טכניקה אחרת כי אתה יודע שאני לא אצליח להתרכז). אבל בקצרה, זו האמת, וזו הקיצוניות שאני באה איתה אליך, תמיד באה כולי, תמיד נותנת לך את הכל. אף פעם לא חיפשתי שוויון, תמיד חיפשתי את האדון הנכון להתמסר, לאהוב, לתת את כל מה שרע וטוב. ושם אתה הגעת והצלת את הלב והנפש והגוף וכל חרדה קיומית בי.