וידויים מן המרומים

כשאני מנסה להירדם

הוא בא אלי למיטה

באותם רגעים שיומך וחייך עולים בפניך

כבית דין

בו אתה התובע, השופט והתליין

של עצמך

אז הוא בא

ונושא אותי בדמיוני

אל אדן החלון

ושם בידי

את הקשת, את הרובה

את מכונת הירייה

ואז אני יורה

לכל עבר, ללא הבחנה

יורה אל העולם את התחמושת הרעה

המזויינת

שאגרתי בי

וכשאני שומע אותם שם למטה זועקים מאימת היריות

בתוכי נהיה שקט

כי מישהו סוף סוף

זועק אותי

במקומי

עכשיו אפשר לישון.

לילה טוב

אכן, זה היה מקום נחמד. 

עצי אורן ועוד עצי אורן ועוד אגמים ועוד עצי אורן. אוויר צח. אין פקקים. 

זה שעמם אותי.

לא מצאתי בזה שום דבר יפה.

חשבתי לעצמי, שאני לא בן אדם נחמד.

הנה החיים כמו שהם צריכים להיות

ואני מרגיש כאילו אני בכלא.

צ. בוקובסקי (מתוך "סיפורים של שגעון רגיל")

זו תקופה לא פשוטה. הרבה חוסר ודאות והרבה ודאות בכאב. בחשש. באשמה.
ימים של לך ובוא ולמידה מחדש מי אנחנו.
וכתלמידים, יש גם מבחנים שנכשלים בהם. וזה לא קל.
ובעיקר, אלו ימים של מוח טרוד במחשבות ולב דואב בכאב.
מה היה, מה יהיה ובעיקר – האם זה אפשרי.

ואז ברגע של חסד אתה קם לצידה בבוקר.
מסתכל על הפנים היפות האלה, כמה שהן יפות.
מתקרב אליה ולוקח נשימה עמוקה, הכי עמוקה מהריח המשכר.
באמת שלא צריך יותר מזה.
המוח כבר לא טרוד
והלב מתפקע מאהבה.

הריח לא משקר.

אתה בבית.
אתה מאושר.

ולו לבוקר אחד.

המילים שלך מהדהדות בראש, כל אות ומילה כפטיש צודק דופק לי על המוח והלב. האצבעות על המקלדת והרגליים זעות בעצבנות. יש מלא עבודה לעשות אבל למי אכפת – זו את, האהובה שלי שמדממת בגללי. אז שיזדיין העולם.
אני מנסה לכתוב לך וזה קשה מאי פעם. כי אני יודע שפגעתי ואכזבתי, אבל אני גם יודע שהמילים לא מחזירות זמן לאחור. אם זה היה אפשרי הייתי כותב מגילות עד שהידיים שלי היו מדממות. יש כל כך הרבה רגש, כל כך הרבה אשמה וכאב – והכל כמו פקק במשקל טון שיושב לי על המוח והלב. המילים באות ונעלמות, חצאי משפטים ומתערבלים להם עד כדי חוסר היגיון. זו לא תהיה כתיבה טובה – אבל זו תהיה כתיבה אמיתית מלב כואב ומוח טרוד עד בלי די. כתיבה של מי שאין לו מנוח ממעשיו.

אז אני כותב לך אהובתי. כותב ומתפלל שהמילים שלי יצליחו ולו במעט למסור לך משהו מתוכי שתרצי לקבל.
אני יודע שפגעתי בך – והצער על כך שורף בי כל שנייה ושנייה. לקחתי החלטות מטומטמות ועשיתי מעשים שהפכו לך את הבטן והלב ועד עכשיו הדברים לא שבו למקומם. אני מצטער על זה כל כך. אני רואה את הכאב שלך, את הכעס והעלבון. אני רואה ונשבר מבפנים על שעוללתי ואשמה עוטפת כל נשימה שלי.

אני גם מבין שקשה לך עם המחשבה, אחרי כל מה שעברנו וכל מה שראית ממני – שדווקא אני אטעה כך. שאני לא אראה אותך, שאני לא אבין מה את צריכה ממני ואעשה בדיוק את ההיפך. אני בעצמי מתקשה להאמין שכך נהגתי – שהייתי כל כך דביל חסר מושג.

שגיתי. פשעתי. אשמתי. עוויתי. סרתי מדרכי הנכונה והמבינה – זו שהתאהבת בה – והרשעתי.

אני באמת מרגיש שזהו רגע יום הדין שלי. של החיים שלי. כי אתה חלק כל כך גדול בהם.

בשבוע האחרון כל מה שאני עושה בכל רגע פנוי הוא להסתכל אחורה על אותם רגעים ואותן החלטות רעות. אני לומד אותן, לומד את עצמי. לומד רגעים של חולשה ופיגור כדי להיות חזק יותר. כדי לחסל כל נקודה עיוורת בי. זו את – הדבר הכי יפה בעולם – ואסור לי לרגע אפילו להיות עיוור ולו לדבר הכי קטן בך ובנו. אני יודע ומוכן לך שאני אהיה חייב לעבוד ולשנות דברים בעצמי. למעני, למענך ולמעננו.

מחר יש לי יום הולדת. בדרך כלל אני לא יודע מה אני רוצה מתנה כששואלים אותי. ביום הולדת הזה אין לי התלבטות ולא הקטנה ביותר מה אני רוצה.
אני רוצה אותך. אני רוצה אותנו – הפלא הזה שידע לתת לנו רגעי אושר מדהימים. אני רוצה רק הזדמנות להראות לך שכל זה עוד קיים ויתקיים.

אני רוצה את הישיבות במרפסת ואת איך שאת נרדמת עלי, אני רוצה לבשל לך ולעזור לך בכל דבר, אני רוצה לשוחח איתך עד אמצע הלילה על כל דבר שבעולם, אני רוצה את הקול שלך בטלפון, אני רוצה לחבק אותך כשאת בוכה ולדעת שאני מוכן לעשות הכל כדי להחזיר לך את החיוך, להיות שם כשאת צריכה עצה או עזרה, אני רוצה שוב להיות שלך ושאת תהיי שלי.

ויותר מהכל – אני רוצה את העתיד המדהים שיהיה לנו – כן, אני רוצה משפחה איתך. את הילדים הכי יפים וחכמים בעולם שיהיו שלנו בבית שאת תעשי אותו למושלם.
אהובה, בשבוע של מרחק טורף מנוחת נפש, פשוט לחבק אותך שוב, להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך: אני מצטער על שפגעתי בך, לא אעשה זאת שוב, אני אוהב אותך.

אתה שואל אותי למה?
אז בגלל הרגע
שטוב
והיא במיטה מסתכלת עליך
במבט רך של אישה
כמו קרן לייזר שמפלחת סלע כבד
ואומרת לך "תזיין אותי"
שתי מילים תשע אותיות
וגבר אחד מאושר
(כמה זה קל)

אז, במבט רוצה ומתחנן
שתמלא את כל מה שחסר
בתוכה
תנוע עמוק, חזק
תשכיח ממנה שהיא בן אדם
שכואב את שכואב
ורוצה לשכוח
את מה שמסרב להישכח
ובכל תנועה החופרת בה
תוציא קצת ותמלא
לקול גניחותיה
כחיה הפוגשת את טורפה
מתמסרת, גומרת
כבר לא כואבת
ולו לרגע.

זה למה.

הוא תמיד היה בחור גדול

עוד כילד קטן 

הוא היה גדול

גבוה בראש ורחב במחצית

הוא היה מתהלך בינם 

מסתכל מלמעלה בחיוך

מנסה לא לשבור שום דבר

כי ככה זה כשאתה גדול

אתה אמור להיזהר אומר לך אבא

שבטעות לא תתעצבן ותהרוג 

וביננו, זה לא שהם ניסו אותו 

כי מי רוצה להשתפשף על גדולים?

אז הוא הסתובב לו מפה לשם

גדול מכולם

אבל עדין שבעתיים

ציפורניו גזוזות וידיו עדינות

וחיוך של מי שלא ראה קרב

אך חלפו להם השנים

והחיים, כדרכם

הכינו גם לו את זירת האיגרוף

כי עם הזמן כולם גדלו

ורצו חתיכה

אז כך הוא נזרק פנימה

ללא הכנה

לקבל מהלומות

אחת מפה ושתיים משם

וגופו הגדול קיבל וספג

ניסה בכל כוחו להגן על נפש עדינה

אבל הסיבובים באים והולכים

ואיתם חבורה וסימן

והנפש זועקת לגוף הגדול

לגדל ציפורניים ולהלום בידיים

כי זו זירת האגרוף של חייו

ולאף כבר לא אכפת

מהגוף הגדול

ומאיך שחייכת לכולם

הוא היה תמיד בחור גדול

עכשיו הוא עייף וכואב

ובעיקר מבין שגורלו כמו של כולם

הוא שתמיד יהיו עוד כמה סיבובים בזירה

היום יש לך יום הולדת
אהובה שלי
ואני יודע שקצת קשה לחגוג
וקצת קשה לשמוח
בתוך כל הכאב והבלבול
והשאלות הלא פתורות
על עוולות שהולידו מחנק
ומאז קצת קשה לנשום
ולחגוג

אבל דווקא עכשיו,
ביום חגך
ארצה שנחזור ולו לרגע לאותם רגעים מתוקים
שראשך עלי וגופך מכורבל בי
מוגן ועטוף, ואת מבקשת בקול הכי מתוק
"תגיד לי מילים"
אז אהובתי,
דעי זאת – כל המילים שיש לי – שלך הן
כי את היפה בנשים
זו שגרמה לליבי להבין שהוא יכול
שוב לאהוב
את זו שמפעימה אותי מדי יום
בשכל החריף שלך, במבט הממזרי
בעינייך שיכולות לדבר אלי ללא מילים
ברגעים של כנות אין סופית שאנו חולקים מדי
ברגעי חסד טרם נישן מחובקים

אהובה שלי,
מאמוש,
דעי שאני אוהב אותך עד בלי די
ולא משה אהבה מליבי ולו לרגע
וגם כאשר קשה – אני רוצה להתגבר
וגם כשמחניק – אני אטפס על הר
להביא לנו אוויר פסגות צח
וגם כשלא ברור – אני אבנה לנו עתיד
שם יהא חיוך גדול ובית שהוא שלנו
ובתוכו צחוק הילדים
ממלא את הנפש ומחייך את הלב
ושם אמשיך להגיד לך מילים
כשאנו מכורבלים לפני השינה
ואולי אז
תתעננה כל השאלות
ופשוט ננשום
אחד את השנייה
אוהבים

יום הולדת שמח אהובה שלי.

אחרי מות
החיים הם רגעי חסד קדושים
של הפסקת אש בין זיכרונות
אז טרדת יומך והבלם
הם שכחה המצילה
מקול אחי הזועק אלי מן האדמה
מאותה ידיעה ארורה
על בנים שביקשו עבודת קודשך
מ-הד צעקתם וזעקת לחצם
בקרבתם לפניו
וימותו

וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי׃

בא לי לפרק אותך. ככה, בלי כל המילים היפות שמסוככות עלי תמיד. פשוט לזיין אותך שוב ושוב ללא רחם כשהחיה שבתוכי, שהצלחת להעיר, משתלטת ודורשת את שלה. אני רוצה לבעול אותך, להשתמש בך ולקחת ממך לתוכי כתרופת פלא לאש המתחוללת בי.

כי בא לי להוציא את הכל מתוכי, לשחרר את הזעם שאני יודע כל כך טוב לכלוא. זה שרק את יודעת לייצר כי אני פאקינג אוהב אותך בכל חלק ופינה בגוף שלי.

אני רוצה לזיין אותך עד שלא תוכלי יותר. שם, כשראשך עמוק בתוך הסדין בקושי נושמת בעוד גופי השחור והגדטל גוהר מעליך בדוגי. עם הזין הזה, שיהרוג אותי ואותך - שחום, עבה, לא מפסיק ולא מסתפק. חופר בך בעודך מתענגת וכואבת.
אני חושק במבט הזה שלך, שרק לך יש, כשאין לך מוצא עת גוף גדול מעליך...עת את מרותקת למזרן בעודי חודר אליך. כשמועכים לך את הפרצוף ויורקים לך בפה. אוח...כמה שאני אני חייב אותן, את העיניים הגדולות והיפות האלה נפערות, מתמסרות, מתמקדות באדון שעושה בך כרצונו.

תהיי הזונה, הכלבה, הצעצוע, זו שמקבלת כאב ורק מתחננת לעוד.

היפה בנשים, אהובתי, מונחת למולי - בשבילי, לשימושי - מתלכלכת כדי שאתנקה, כואבת כדי שאבריא.

אז, אני עוצם עיניי ורואה אותך שם, מרימה, את הטוסיק העסיסי שלך, הדבר הכי סקסי שאני מכיר בעולם הזה, כמו שאת יודעת - כחתולה מיוחמת שמחכה שיעשו בה שפטים. מבקשת ומתחננת לההפלקות שלי פעם אחר פעם...תחילה לאט ואז יותר חזק. שוב ושוב, עד שהטוסיק יאדים וכך גם כף היד שלי.

היישר אל הספייס שלך ושלי. שתי גופות מרוקנות ושלוות בחסות הכאב שלך והסדיזם שלי.

ואז נזכה לשקט של אחרי, של כעס שבא על סיפוקו.
ואחבק ואנשק ואקרב אותך לתוכי.
הגבר שלך, המגן שלך, האהוב שלך.
שכבר לא כועס. 

פשוט אוהב.