וידויים מן המרומים

אחרי מות
החיים הם רגעי חסד קדושים
של הפסקת אש בין זיכרונות
אז טרדת יומך והבלם
הם שכחה המצילה
מקול אחי הזועק אלי מן האדמה
מאותה ידיעה ארורה
על בנים שביקשו עבודת קודשך
מ-הד צעקתם וזעקת לחצם
בקרבתם לפניו
וימותו

וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי׃

בא לי לפרק אותך. ככה, בלי כל המילים היפות שמסוככות עלי תמיד. פשוט לזיין אותך שוב ושוב ללא רחם כשהחיה שבתוכי, שהצלחת להעיר, משתלטת ודורשת את שלה. אני רוצה לבעול אותך, להשתמש בך ולקחת ממך לתוכי כתרופת פלא לאש המתחוללת בי.

כי בא לי להוציא את הכל מתוכי, לשחרר את הזעם שאני יודע כל כך טוב לכלוא. זה שרק את יודעת לייצר כי אני פאקינג אוהב אותך בכל חלק ופינה בגוף שלי.

אני רוצה לזיין אותך עד שלא תוכלי יותר. שם, כשראשך עמוק בתוך הסדין בקושי נושמת בעוד גופי השחור והגדטל גוהר מעליך בדוגי. עם הזין הזה, שיהרוג אותי ואותך - שחום, עבה, לא מפסיק ולא מסתפק. חופר בך בעודך מתענגת וכואבת.
אני חושק במבט הזה שלך, שרק לך יש, כשאין לך מוצא עת גוף גדול מעליך...עת את מרותקת למזרן בעודי חודר אליך. כשמועכים לך את הפרצוף ויורקים לך בפה. אוח...כמה שאני אני חייב אותן, את העיניים הגדולות והיפות האלה נפערות, מתמסרות, מתמקדות באדון שעושה בך כרצונו.

תהיי הזונה, הכלבה, הצעצוע, זו שמקבלת כאב ורק מתחננת לעוד.

היפה בנשים, אהובתי, מונחת למולי - בשבילי, לשימושי - מתלכלכת כדי שאתנקה, כואבת כדי שאבריא.

אז, אני עוצם עיניי ורואה אותך שם, מרימה, את הטוסיק העסיסי שלך, הדבר הכי סקסי שאני מכיר בעולם הזה, כמו שאת יודעת - כחתולה מיוחמת שמחכה שיעשו בה שפטים. מבקשת ומתחננת לההפלקות שלי פעם אחר פעם...תחילה לאט ואז יותר חזק. שוב ושוב, עד שהטוסיק יאדים וכך גם כף היד שלי.

היישר אל הספייס שלך ושלי. שתי גופות מרוקנות ושלוות בחסות הכאב שלך והסדיזם שלי.

ואז נזכה לשקט של אחרי, של כעס שבא על סיפוקו.
ואחבק ואנשק ואקרב אותך לתוכי.
הגבר שלך, המגן שלך, האהוב שלך.
שכבר לא כועס. 

פשוט אוהב.

בסוף נשארנו אני ואתה

חבר ותיק

אני תמיד חוזר אליך

האמת היא - שאני אף פעם לא עוזב

לא באמת

שהרי מתחת לכל החיוכים

והעצות הטובות שחילקתי בלב אוהב - 

לי לעצמי לא נותר דבר

מלבדך

ואני יודע

שאין לי להאשים אלא את עצמי

על שאני מי שאני:

אדם עם הלבד שלו

נגד כל העולם

ועל יצועי טרם ייקחני הליל

מותש מלהגן עליך בחיוכים מעושים

ומכיבושי כעס ועלבון

אתוודה רק בפניך על עבירות קשות חמורות

שהם מנת בשר ודם

ואם אתנחם על דבר

ואקללו באותה נשימה

הוא שאני יודע

שאתה תהיה שם

כמו שתמיד היית

ואולי תמיד תהיה

 הלבד שלי.

יהי רצון מלפניי
שמבלעדי אין מי לי
שאכבוש תמיד את רוגזי
ויהיו רחמיי מתגוללים לזולתי
שאכיל כאבי ועלבוני
כשאש זרה אוכלת בבשרי
שאציל עצמי
מחרבי הרוצה להישלף
לגאולת נשמתי היוקדת

יהי רצון מלפניי
שליבי וכליותיי עורי וגווייתי
יכנסו תמיד בשערי אהבה ושמחה
ויעמוד כוחם להם
לשאת עוון וחטא שחטאו לי
במזיד ובשגגה ביודעין ולא יודעין
ואהיה לעצמי פודה ומציל
המביאני לגן עדני

ברוך אני בבואי
וברוך אהיה בצאתי
אם אשמע זו תפילתי
אמן

הוא מסתחרר בתוכי
כאדי מים לוחצים על המכסה
הוא רוצה לחופשי
לשרוף את כל שנקרה בדרכו
להכאיב, לפחות כמו כאבו מולידו
אם רק אתן לו
הוא יהיה חנית חותכת בבשר
ולהביור רושף שאחריתו אבק

והוא רוצה, כמה שהוא רוצה

אני נושם את אחת הנשימות העמוקות שלי
ומנתק, את עצמי מעצמי
מהדרקון שניעור במעיי
הוא לא שם
רק האוויר הקר שנשאף ונשאף

אז אני עוצם את עיניי וחושב
מקיים תירוצים ודיונים של אדם משכיל
שנלחם בדרקונים שלו
מה שאבי אף פעם לא ידע לעשות
ומה שאני מקווה שאף פעם לא אהיה
ושם בתוך המאבק עולה באזני
מה שאמרו לי כילד:
"אתה גדול, אתה צריך להיזהר..
אתה תהרוג מישהו"

אז לקחתי את הגודל שלי
ובניתי סיר בתוכו הדרקון והאדים
יסתחררו להם
ויירגעו
ובלבד שלא אסיים
כילד גדול המצטער
ששיחק עם דרקון בחנית ולהביור

ערום אני לפניך
כפליי ומכעוריי
נחזים הם לפניך
כאמיתותיי הנסתרות
שהנגלות רק אתה יודע
רזי וחטאיי
העולם אותו בראתי
ובסופו אשאר ערום
עת דמעתי לשנתי
ששם אין מלבוש
וסיפור איבד מילותיו
שם רודפני השקט

ומלמדי

שערום אני מלפניך

זה היה ברור מהרגע בו הוא חצה את מפתן הדלת. אני אזהה את המבט גם מתוך שינה – העיניים שנפערות, נשיכת השפה, המיקוד, השרירים שנמתחים. המבט של הצייד, גבר המתאווה, אליך.

הוא צעיר, גופו שחום עור חטוב וזקוף גב. פניו צעירות עטויות זקן זיפים מטופח עם עיניים רכות וטובות המחפשות אחר אישור במבטה. כן, הוא רוצה לדעת, אוי כמה שהוא חייב לדעת – שגם את רוצה.

הוא לא בא לבד. הם זוג, חברים מגיל הנעורים שמזה עשור גם מזדיינים. והלילה, הלילה הם באו אלינו כדי לזיין ולהזדיין. וכך היה.

בסיום הערב הדירה כלאחר קרב. כוסות פלסטיק ריקות וריקות למחצה שראו הרבה אלכוהול. אוויר, שהוא תערובת דחוסה של עשן סיגריות וריח סקס. המזרן הספוג בגמירות שלך כשעטיפות הקונדומים מפוזרות על הרצפה. ובעיקר, ארבעתנו חצי ערומים כשחיוך גדול על הפנים.

הם היו מהממים, הזוג הראשון שלנו, וגם אנחנו היינו מהממים (כך הם אומרים). כשמסיימים עם שרירים מאומצים ונפש רגועה, אפשר לומר שזה היה ערב מוצלח, ללא ספק.

אז, כשהאופוריה עלינו והורמוני האושר בדמנו, אנחנו עושים את אחד הדברים שאנחנו הכי טובים בהם, מדברים, מנתחים, שואלים ולומדים. "מה אהבת בערב הזה?" את שואלת אותי בשעת הסיגריה שלנו במרפסת. אני מחייך, ומסתכל עליך. בסוף הרי – זו התשובה לשאלה.

נכון, ערב מוטרף וראשוני שכזה הוא חומר גלם זוגי מדהים. היבטים על היבטים אותן בהם ניתן להיזכר ולנתח. ואין לי ספק שנעשה זאת (לא פה עכשיו בפוסט, אתם יכולים לנשום לרווחה). אבל אם יש דבר, נקודה, אימג' שנחרטה בנפשי היא כמה החוויה הזו אפשרה לי, באופן שאפילו הפתיע אותי שניתן, לאהוב ולהמשך אליך עוד יותר.

כי כשאני עוצם את עיניי ונזכר באותו ערב מה שאני רואה קודם כל זה לא אותי. לא הכוס החדש שזיינתי והטוסיק שלה שנכנע למרותי, מכותיי ולמילותיי – אלא אותך. צחורה ויפיפה באור המעומעם של החדר שוכבת שם על המיטה בתחתונים וחזייה תואמים בצבע אדום. מהפנטת את כולם הנקבצים אליך ורוצים בעינוגך. רוצים ממך ואותך. עוד קול, עוד גניחה, עוד השפרצה – כסם חיים ממכר.
אני נזכר בזין שלו, שמיאן לשתף פעולה עם אדונו גם כשהפליאה בו בת זוגו מציצה יותר מחצי שעה. כי הוא חיכה לך. המבט לא נתן לו מנוחה, חלחל בגופו עמד לו כמנעול שרק את יכולה לפרוץ. ואז, כשבאת ונגעת, ונישקת – הכל הסתדר. הכל "הועמד" על מקומו.

יש לך את הכוח הזה יפה שלי. לטמטם שכל במבט העיניים הכי יפות בעולם.

אז מה אהבתי? אהבתי אותך. אהבתי שאהבו אותך ורצו אותך. זה גרם בפעם המיליון לתחושת הכרת הטוב עליך, על דבר מופלא, ויפה ומדהים שכמוך שרואה בי את הגבר שלו. אם יש תובנה מענגת מהערב הזה עבורי היא שהמבט ההוא שלו - הוא המבט שלי. אך אני זוכה להרגיש אותו כל יום כל הזמן – יש יותר משהו יותר נפלא מכך?

אני אעזור לכם - אין. זכיתי.

אפילוג:
לפני שנרדמנו בעודך מניחה ראשך על החזה שלי, מצמידה אותי אליך חזק, ביקשת ממני "לומר לך דברים", לומר שאני אוהב אותך. רק לפני רגע זיינו אנשים אחרים והינה אנחנו אוהבים יותר. הלב ככלי המתרחב לאהבתנו, מוכן לעוד, משתוקק לעוד – דווקא ההמולה והחוויה זיכו אותנו ברגע אינטימי טהור ונקי מציניות, זה לא מעט בחיים האלה.
"אני אוהב אותך קטנה שלי" אני חוזר ולוחש לך.
ובכל פעם אני מרגיש כמה אני המאושר באדם.

בסוף עלתה השמש
והאירה את שדה המערכה
ושם בטבורו שכבנו, זה לצד זו
רצוצים, עייפים עלובים ועולבים
כשריח עשן אבק השריפה עדיין בחדר

וזה מפחיד,
כשיורים לך על הבית
אבל זה נורא
כשמי שיורה
זה אתה
אנחנו

אבל כנראה שלפעמים אין ברירה
לאהבה יש גם מחסן תחמושת
שמתמלא באספקה קבועה
של החלטות קשות ותלאות החיים

ועדיין,
אחרי כל זה,
אין בליבי ספק
ולו לרגע
שאני רוצה
אותך
שאני מתאווה אליך
לאש היוקדת שרק את יודעת להבעיר בי
ולא אכפת לי שמסביב יש פצצות ומוקשי דרך
ועשן שמעוור דרכנו

כי בקרב הזה אנחנו ננצח
אין לי ספק בכך
כי אף כלי מלחמה לא יהא חזק
כמו החיבוק שלך
ואף קריאת קרב לא תשווה
לזעקת הבשר שאנו מפיקים כאמני כלי זה מזו
וגם עשן קרב המזוין הזה
לעולם לא יצליח למסך מעיניי
שאת הדבר הכי יפה בעולם

אני אוהב אותך.

לציפור היפה שלי יש שמיים
האמת שתמיד היו לה
רק שפעם היא הסתכלה עליהם
מהקרקע
רגליה מחושקות
ועיניה מסתכלות מעלה
מחפשות תשובה וחסד
שאולי יחלחלו אליה
מבין סורגי הכלוב

אבל היום יש לה שמיים אחרים
שמיים
שהם גן משחקים
למעופה
שאין יפה ממנו

והיא כבר לא צריכה לעוף לבד
כי יש לה מלאך
שיעוף לצידה אל ארצות אסורות
או שייתן רוח בכנפיה
כשתחליט לצאת למסע משלה

כי עכשיו אין כלוב וחישוק
אלא אסור שהוא מותר
ומסע עם קן לחזור אליו
תמיד

ויש שמיים
והם כל כך יפים
כמעט כמוך
ציפור יפה שלי

"וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ."
(קהלת, פרק ב', 13)

אנחנו על המיטה והחדר חשוך.

זהו סופו של עוד יום עמל בו העולם נגס בנו את חלקו ונתן בנו דרישותיו. ואנחנו? הפרס שלנו הוא אותן שעות חסד בחשכת הליל, שהן רק שלנו. לוגמים יין, מעשנים, מדברים על הכל (באמת על הכל), מזדיינים ומתכרבלים. מוצאים אושר זה בזו.

אני שוכב על הבטן ואת על הגב. ראשי מונח על הידיים שלי בעודי רוכן מעליך. פניך הלבנות בוהקות אלי מתוך החשיכה ואת מדברת, בקול הרהוט והחכם שלך. מילים ועוד מילים שמתחברות ביחד לשרשרת של חכמה, של אישיות מרשימה, של עומק שאתה רוצה לצלול בו.

ואני נפעם. אני מרגיש בכל מילה ומילה עד כמה אני אוהב אותך. לעזאזל, עד כמה אני מעריך אותך.

את מזכירה שוב את הפסוק על האור והחושך עליו שוחחנו בעבר, ועל אך שכדי לראות את יתרון האור צריך לדעת חושך. והרי אנחנו מכירים אותו, את החושך, כל אחד בנפרד – היטב.

אך זו לא חוכמה, חושך יש בכולנו ולכולנו.

היתרון אצלנו, שאנו יודעים את החושך זה של זו. שאנחנו משכילים לחבק את החושך של האחר, לאהוב על אף קיומו ואף בגללו. בעולם שבראנו החושך הוא לא סוד, הוא כלי עבודה לייצורו של האור, להגעה אל האושר. שלך שלי ובעיקר שלנו.

אז אנחנו מדברים וחוזרים שוב אל אותם רגעים בחיינו בהם רבים כל כך ניסו לכבות את האור שלנו. להכניס אותנו לקופסא החשוכה שלהם בעוד אנחנו שורטים דומעים ומדממים את דרכנו החוצה. זה אל זו. אל האור.

אהובתי,
היום, כשתחווי מהצד רגע של אור באחרת, שהיה החושך שלך – זכרי כי אותו חושך, על השריטות הדמעות והדם, הוא זה שהביא אותך, האישה המדהימה שאת ממנה אני נפעם – אלי. ועל כך אלפי תודות לו.

הוא, החושך, שלמעשה מאיר אותנו, את הדבר הנפלא שיש לנו.
את היתרון שהוא אני ואת.