|
|
|
היום הוא יום ההולדת שלי
ולשם שינוי, המילים אינן איתי
אינן בוקעות ממני כהר געש
הנאבק ונכשל להכיל בקרבו את ליבתו
הן לא איתי
כי האמת היא שאני לא זקוק להן
ככפרה, כנחמה ומפלט
כשומרות נפשי האשמה
הן לא איתי
כי יש לי אותך
ובמקום בו שורה הברכה
אין צורך במילים
רק במבט אחד לעינייך
בנשימה אחת מגופך
כדי לדעת
שאני מאושר
שאני אוהב
אותך
וזוהי מתנת יום ההולדת הכי טובה שיכולתי לאחל לעצמי.
אז יום הולדת שמח לי :)
***רביעי**
ישבנו באיזה בית קפה גנרי בקניון ומתחנו את שעות הפעילות שלו אל תוך הליל. היינו אחרי סרט הוליוודי בינוני, אך האמת שלא שהיה אכפת לי מכך במיוחד כל עוד ידינו היו שלובות זו בזו במהלך הסרט. שם בבית קפה, בעודנו יושבים, אני בוהה כהרגלי בפנים היפות שלה, ולא יכול שלא להרגיש כמה היא הופכת את הנורמלי, את הבנאלי - למרגש. הדבר ממנו ניסיתי לברוח ממנו כאסיר שברח משוביו, הפך למקור אושר. איתה.
סמוך לשולחן שלנו היו מדפים עמוסי ספרים, כדרכם של בתי קפה הרגילים בליקחת נשמתם המדממת של כותבים לצורך העמדתה כפריט עיצובי. כשחזרתי מהשירותים ראיתי אותה גואלת נשמה. היה זה אוסף שירים של ביאליק, לא יכולתי שלא לחייך.
מיד החלנו במשחק בו כל אחד מרפרף באצבעותיו בספר ומקריא את השיר בו נעצרו הדפים. כבר מפגישתנו הראשונה אהבתי את הקול שלה, רהוט וחד, מופע סופי של חשיבה מרתקת, של מוח חכם. וכך הקראנו זה לזו את ביאליק, מפרשים ומפענחים, בעיקר, כך נראה לי, את עצמנו.
בשלב מסוים, איך לא, הגענו ל-"הכניסי תחת כנפך". שנים של דיבור ונאומים בפני קהל, בבתי משפט, בטקסי בית ספר התנקזו לאותה דקה בה הקראתי לה את השיר הנשגב הזה בבית קפה הגנרי. מקפיד להסתכל בעינייה בעודי אומר "הכניסי תחת כנפך" ו-"יהי חיקך מפלט ראשי, קן תפילותיי הנידחות". כן, גם לכופרים ולחוטאים יש תפילות.
***שישי***
היא הזמינה אותי אליה לארוחת שבת, יחד עם משפחתה הקרובה. הגעתי לשם בערב, אוחז בידי פירה מופת מושחת מחמאה (תנו קצת להתפאר, מה קרה? זה הבלוג שלי). בדרכי למטבח, שם הייתה, משכה את עיניי שידה עליה דלקו נרות שבת.
היא עמדה ליד השיש, לבושה כולה בשחור שהבליט את עורה הבהיר בעודה מנצחת על הפעילות. התרגשתי לראות אותה באור כל כך שונה. החיה פצועה והרעבה, סוטה וחוטאת, שטרפה אותי ואיתי את כל שהיה אפשר, הייתה לפתע, בעת רחמים בין השמשות, אם ואחות. סלע איתן של נורמליות.
כשהסתכלתי עליה באותו ערב, היא נדמתה בעיניי ליותר יפה מאי פעם.
**מוצ"ש**
בשנתיים האחרונות זהו הזמן המקולל של השבוע. הערב בו הדמעות שוברות את הסכרים שאני מנסה לבנות. אחת לשבועיים זהו גם הזמן בו הבת שלי חוזרת אחרי סופ"ש עימי לאמא שלה, כשליבי מתפוצץ מאשם וגעגועים.
כבר שבועיים המוצ"ש אחר לגמרי, נורמלי, מחויך (רחמנא ליצלן). הפתח של שבוע שאני מאמין שיהיה יותר טוב, שבוע שבו אגלה צד נוסף בה שמרגש אותי.
**אפילוג לרביעי**
אהבתנו המשותפת למילים די מהר הובילה אותנו, כדרכנו הבוגדניות, לעבור ממשורר אחד למשנהו, מקריאים בהתלהבות של ילדים בחנות ממתקים את המילים שעיצבו בנו.
אם יצא לכם לקרוא את הבלוג שלי לא תתפלאו שהנפש מיד משכה אותי אל בוקובסקי, האיש השיכור והנרגן שבז לנורמליות ויותר מכולם הגדיר את הדפוק שבי.
אז שם, במעוז הנורמליות, בבית קפה הגנרי - הקראתי לה מילים שרק בוקובסקי יכול לכתוב:
"מחכה למוות
כמו חתול
שיזנק על
המיטה
חבל לי מאוד על
אשתי
היא תראה את
הגוף
הלבן
והנוקשה הזה
תנער אותו פעם אחת,
אולי עוד פעם:
'הנק!'
הנק לא יענה.
זה לא המוות שלי
שמדאיג אותי, זאת אשתי
שתישאר עם הערמה
הזאת של
כלום.
אבל אני רוצה
שהיא תדע
שכל הלילות
של שינה
לצידה
אפילו הוויכוחים
חסרי הערך
היו דברים
מקסימים עד בלי די
והמילים
הקשות
שתמיד פחדתי
להגיד
יכולות כעת
להיאמר:
אני אוהב
אותך"
("וידוי", מתוך "לרוץ עם הניצודים", תרגום של הוצאת אסטרולוג)
כשסיימתי להקריא דמעות עלו בעינייה. והרגשתי שאני רק רוצה להיות מפלט ראשה, קן תפילתיה.
שאני רוצה להעניק לה - נורמליות.
כבר שבוע אני מאושר
אני יודע שזה אולי נשמע לכם - בנאלי
אבל זה לא
כל כך לא
לא אחרי השנתיים המזוינות האלה
כאדם חסר ופצוע
משועבד לשדים שלו
שאולי אם יאכילם, במרדף מדמם שאינו פוסק
יסכימו לתת לו רגע חטוף של שקט
שקרי
אבל השבוע - השדים מובסים
נפלו שדודים תחת הרי הרגש, השמחה
למול החיוך שהוא רק בגללה, בשבילה
זו שהצליחה למלא את החסר
לתת בי תחושת אמת
ועתיד
כי היא מהממת, ולא אכפת לי
מכללי המשחק
את מהממת - את שומעת אותי? עד כדי עצירת המחשבה
ואת כל כך חכמה
לפעמים אני קולט
שכאני מקשיב לך מדברת
את הדיבור הרהוט שלך, עם המוח הסקרן שלא יודע שובע
אני מתרגש, מתאווה - אני מוקסם
ממך
כבר שבוע שהיא מעוררת אצלי משהו שחשבתי שנעלם
הרצון להיות כל כולי
בלי פחדים, בלי סייגים בלי מחשבון על הפסדים
רק הידיעה הברורה שמה שיש
עושה אותי מאושר, באמת
מה שיש - מקבל אותי כפי שאני
ורוצה אותי לא רק בגלל "הטוב" שבי
אלא גם בגלל כל מה שדפוק בי
יש יותר נפלא מזה?
כי אנחנו כמו שני זאבים בודדים
אמנם מוקפים באוהבים
כל עוד מסכת הכבש על פנינו
אבל אנחנו זאבים
דפוקים, פגומים, חסרים
יוצאים מהכלל
רצים אל עבר היער, רעבים
נושכים את כל מה שאמרו לנו שנכון
ובעיקר מפלסים את דרכנו
אחד אל השנייה
למסע הנפלא הזה, שהוא כבר לא בודד
שכבר שבוע עושה אותנו מאושרים
וביננו, זה לא מעט
שרק ימשיך.
אמן.
תסתכלו עליו
פעם היה שם חיוך
ועיניים שראו את העולם
כמגרש המשחקים שלו, כמשהו
שמחכה לכיבושו
אני זוכר, אני זוכר היטב
איך הוא התהלך בחדר מלא ביטחון
הכי חכם, הכי חמוד
איש צודק שעושה
את הדבר הנכון
שמשיג את מה שהוא יכול
והוא יכול
תסתכלו עליו
עכשיו
אין שם כלום
רק עייפות, מהחיים האלה, מעצמו
ממה שנהיה ממנו
מאכזבות שצרבו את בשרו
כשריח השריפה נשאר באף
משתק הכל, משתק אותו
הוא מצולק, הוא כועס
הוא שונא, בעיקר
את עצמו
תסתכלו עליו
גוף גדול עטוי תעודות
גל-עד למה שהיה ולמה שהשיג
אז, כשעוד היה חיי, כשלא פחד
מהצלקות
מעצמו
תסתכלו עליו
אני יודע שזה קשה, מעורר רחמים לעיתים
הרי זה תמיד כואב
לראות גוף בלי נשמה, נע ונד כי צריך
כי אין ברירה
תסתכלו עליו קם מדי בוקר
ומניע את גלגלי השיניים החורקות שבתוכו
אל הכיוון הקבוע שאינו משתנה
בסוג של פרפטום מובילה חסר משמעות
רק כדי לסיים את היום באותה נקודה
עם אותו גוף גדול המנסה לעצום עיניים
בעודו נזכר במי שהיה
ובמי שאיננו
בצלקות
והוא עייף, עייף מאד.
שבוע טוב.
אני יכול להיות המלאך שלך
לסוכך עליך עם כנפיי
מהעולם המזוין הזה
וכל החרא שהוא זורק עליך
כי את טובה מדי
אני אעוף איתך בטיול לילה
אל תוך הראש שלך
למקומות שאיש לא הגיע
לפינות שאת מפחדת בעצמך
להאיר
אקשיב לכאב שיש בך
ואקח אותו אלי
ממך
קצת, כמה שאפשר, כמה שתתני
אספוג הכל אל גופי הגדול
אלי ליבי הבוער מדאגה
כמלאך שומר
אני יכול להיות כל זה
אני רוצה להיות כל זה
אבל יקירתי
גם אם נעוף לשמיים
נשרוף את כל הרע
נאיר את החושך
לא אצליח להתגבר על דבר אחד
על היותי מלאך בשר ודם
כי למראה פנייך היפות
המחייכות, השרות משמחה
מהקלה, ממני
אני אחשוק, אני אתאווה
אני ארצה
אותך.
מלאך עם כוכבית :)
ילדה קטנה ושחומה עם
עיניים טובות
כשיגיע הזמן להשתמש בסכין
אני לא אהסס
אני לא אאשים
אותך
ובעוד אני נוסע לבדי לאורך קו החוף
והדקלים מתנופפים
הדקלים המזויינים והכבדים,
החיים אינם מגיעים
והמתים מסרבים ללכת,
אני לא אאשים אותך,
במקום זאת
אזכור את הנשיקות שלנו
את השפתיים שלנו תאוות מאהבה
ואיך הענקת לי
כל מה שהיה לך
ואיך אני
הצעתי לך כל מה שנשאר
ממני,
ואני אזכור את החדר הקטן
המגע שלך
האור בחלון
התקליטים שלך
הספרים שלך
הקפה שלנו בבוקר
הצהריים והערבים שלנו
את גופותינו שפוכות ביחד
ישנות
כזרמים זעירים ונעים
מידיים וניצחיים
הרגל שלך הרגל שלי
היד שלך היד שלי
החיוך שלך והחום
שיוצא ממך
שגרם לי לצחוק
שוב.
ילדה קטנה ושחומה עם עיניים טובות
לך אין
סכין. הסכין היא שלי
ואני לא אשתמש בה
בינתיים.
הבית שממול מעציב אותי.
הבעל והאישה קמים כל יום מוקדם בבוקר
והולכים לעבודה.
הם חוזרים מוקדם בערב.
יש להם בן צעיר ובת.
ב-9 בערב כל האורות בבית
כבויים.
בבוקר למחרת שוב הבעל והאישה
קמים מוקדם והולכים לעבודה.
הם חוזרים מוקדם בערב.
ב-9 בערב כל האורות בבית
כבויים.
הבית שמולי מעציב אותי.
הם אנשים נחמדים
אני מחבב אותם.
אבל אני יכול להרגיש איך הם טובעים
ואני לא יכול להציל אותם.
הם אנשים שורדים
הם אינם
חסרי בית.
אבל המחיר
נורא.
לפעמים במהלך היום אני מסתכל על הבית
והבית מסתכל חזרה
אלי
ובאותם פעמים הבית
מייבב בבכי, ממש כך
אני מרגיש את זה.
יקירתי,
לכל גבר יש את הרגע הזה
שהזין מפסיק לעשות צל
על המציאות שהיא את
שהרי אין אצל גבר עורך דין יותר טוב מהזין
ללמד סנגוריה על אישה
והאמת,
בלי עורך הדין שלך
פתאום מתחלחלת לה ההבנה
שאת מי שאת, לא יותר מזה (אפילו שאמרו לך אחרת)
בת אדם לא מרשימה
לא חכמה ולא משעשעת במיוחד
בעיקר, בעלת יציבות נפשית של סכיזופרן
כאב ראש במעטפת ברת זיון
בהחלט מזל שהיה לך עד כה
זין של עורך דין.
דעו יקיריי,
שהדרך הטובה ביותר להבטיח את הנאמנות שלה
זה לזיין אותה במשך שעתיים רצוף ללא רחמים
עם זין תימני
גמירה אחרי גמירה
עד שהכוס שלה צועק "די!"
ויוצא לחופשה כפויה לכמה ימים.
מצד שני - כשאנחנו כאלה סוטים דפוקים, מי בכלל רוצה נאמנות? ;)
את יפה מדי
וזו בעיה, בעיה קשה
כי זה פשוט מנצח הכל
את ההיגיון, את הניסיון
את הרצון בשקט
הכל מתפוגג
למול דמותך
את יפה מדי
אני מסתכל על התמונה שלך
פעם אחר פעם
בעיניי העגל הגדולות ובוהקות שמאחורי המשקפיים
במבט שחתך בי, ראה לתוכי
שגרם לי להתרגש, להרגיש שוב
מעלה בראשי שוב את מגע עורך הלבן והטהור
שהאדים ממגע ידי
אני עוצם עיניי ומנסה לנשום שוב את שיערך הזהוב
כמו אז, בעודך שוכבת לידי במיטה
כאילו זו נשימתי האחרונה
ואני מהופנט,
ממך
וזה לא הגיוני
וזה חייתי
אבל זו תחושת חיים
שאת נותנת לי
ואני מנסה לשכוח,
לא לרצות, לא לחשוק
לא להיות מהופנט ממי שאת
באמת,
אבל דעי יקירתי
את פשוט יפה מדי
בעיה.
