וידויים מן המרומים

איזה יום ארוך, רע, מה לא?

מצאתי את עצמי בוער מכעס, מאשמה, משנאה. זר שהיה נקלע לדרכי ושוגה היה מוצא עצמו משולח אחר כבוד לתוך החלון הקרוב.

וכתבתי, כתבתי את השנאה שלי, יריתי את הכעס כטוען אותיות בתת מקלע.

שנתיים של סיוט התנקזו להם לשורת משפטים מדממים. שנתיים רגשות זעם יוקד על אותה אחת שהפכה את חיי לגיהנום.

אבל החלטתי לבסוף לגנוז את הפוסט.

כי בסוף, אתה יכול להיות אוהב או שונא.

ואני מעדיף להיות אוהב,

תמיד,

גם ביום כזה שעבר עלי.

דפיקה בדלת מקימה אותי מהספה. זהו ערבו של יום עמל, לא אמור לקרות שום דבר מרגש. רוב האנשים היו מסתפקים באותם שעות בודדות של שקט מול הטלוויזיה, טמטום מצולם להשקטת המוח מטרדות היום. אבל הינה, יש דפיקה בדלת.

אני פותח בלי להסתכל כלל בעינית, פריוולגיות (היחידות פחות או יותר) של הגבר השחום והמגודל.

זו את.

עיניינו נפגשות, בוהקות, רעבות. כל כך הרבה מסתתר לו בבסיס המבט שלנו זה בזו. הציפייה, הזמן, המרחק, הרגש, חוויות המושלמות שחלקנו. וכן, גם כאב, שנינו סוחבים אותו, שניינו מכירים אותו כל כך טוב אחד בשנייה. זו ידיעה של רק מי שנתן, ולו לרגעים, קצת מזור לכאבו של האחר. של מי שהרגיש.

כי כאלה אנחנו, חיות טרף שמבט אחד די בו כדי להבין מה אנחנו חייבים כאן ועכשיו. מהו אותו דבר מופלא שאנחנו משלימים ונשלמים ממנו - האחד מהשנייה.

ואנחנו כל כך רעבים. זה נודף מאיתנו לאוויר החדר וחג סביבנו. באישונים המורחבים, בנשימותייך הכבדות המעלות חזה מושלם מעלה מטה, בזין שלי שברגע נזקר בתוך מכנסי השורט.

הכל נשכח, כל העולם המזויין הזה. כל מה שהיה ויהיה. יש רק אותי ואותך, והרעב שלנו.

אני מושך אותך אלי, מצמיד אותך לגופי הגדול. את נמוכה ממני, ראשך ננעץ בחזה שלי, בעוד ידי החזקות מקיפות אותך ומצמידות את האגן שלך לגופי, לזקפה שלי. אני מנשק אותך כמי שחייו תלויים בזה, נושם ומתענג על כל מגע של שפתייך. נשיקה שרק מי שמעביר את ימיו במחשבות עליה, על הנשיקה זו בדיוק, יכול לתת.

אני מרגיש איך השולט שבי יוצא אל הכלבה שלו, משתלט עלי בדרכו להשתלט עליך. אגרסיות מתוקות ומעונג מחדדות את בשרי ודורכות את שריריי. את הרגשת את זה גם, את החיה שבי, זו שהתמכרת אליה.

את מסתכלת עלי עם עיניי העגל הכה יפות שלך ומבלי לומר דבר אומרת הכל - אני שלך, אני רוצה, קח אותי, בעל אותי - כמו שרק אתה יודע. תן לי את השקט, עשני נקייה מרעשי העולם המזוין הזה, מכאבי העבר שדקרו את ליבי.

אני יודע כלבה שלי. אני יודע הכל. אהובתי.

אז אני אוחז לך בשיער, חזק, עד כדי שראשך נשמט לאחור וצווארך חשוף בפניי. יש בזה משהו כל כך מגרה באופן שבו את חושפת הצוואר שלך עבורי, כמוסרת לי את עורק חייך בידיעה שלעולם לא ארע לך. אני מתכופף ומנשק את צווארך, בולע אותו בשקיקה לקול אנחותייך. את מתחככת לי בזקפה ככלבה מיוחמת, את צריכה אותי בתוכך, עכשיו, ממלא אותך, ממלא את שחסר בך.

אני מסובב אותך, את נשענת על ידית הדלת הפתוחה. לא אכפת לנו מכלום, גם לא משכן שאולי יעלה במדרגות. אין דבר מלבדנו - היש טהור מזה? אני מוריד לך כמטורף את המכנסיים. והינה את שם מולי, רכונה בתחתוניי החוטיני השחור הסקסיים שלך. פלחי הטוסיק הלבן שלך, נחלת האלוהים שלי, נגלים במלוא תפארתם בפניי - מתגרים בי, דורשים את כף ידי. אני אוחז לך בשיער, מקבע אותך במקומך, בתפקיד הכלבה שנועדת אליו. מרים את ידי השנייה מעלה ומפליק לך, חזק, אוהב. עינייך מתגלגלות אחור, ברגע אחד של כאב משתלט, של המגע הקדוש שכה חיכית לו - הכל נשכח. הנפש שלך נודדת למקום הטוב והבטוח שלה, למקום של שקט. אני כל כך אוהב את זה, את הידיעה שאני יכול לתת מזור, קצת רוגע לנפש מיוסרת. אז אני ממשיך, מפליא בך את הפלקותיי עם כף ידי השחומה והגדולה, מסמן את הטוסיק שלך בסימנים אדומים של תשוקה ועונג. משחרר אותך מעצמך, אלי.

אני שולח יד מתחת לתחתון שלך, את רטובה, כל כך רטובה. את מוכנה. אני מפשיל את המכנס והתחתונים שלי ומוציא זין שחום ועבה עומד לתפארת. אני מתחכך לך איתו על השפתיים של הכוס, על הדגדגן, נותן לך להתחנן לזה. להתחנן לזין של האדון שלך.

התחתון הספוג מוזז הצידה, ואני נכנס אליך, למקום החם שהוא שלי, לחור שנועד לספק אותי. אני ממלא אותך בעצמי ומתמלא בעונג. אני מכניס את הזין שלי לאט לאט עד שכולו בתוכך, ועוצר. אני מצמיד אותך אלי, אני רוצה לנצור את הרגע הזה בו אנחנו אחד, בשר לבשר, נפש לנפש.

את גונחת. אני דוחף לך אצבעות לפה, לגרון בעודי מתחיל לזיין אותך יותר חזק ויותר חזק. תוך כדי אני מפליק לך בטוסיק, ובכל הפלקה הכוס שלך מתכווץ לי על הזין. כאב ועונג, השילוב המושלם שלנו.

וכך אנחנו מזדיינים, בעמידה, כמו חיות בפתח הדירה שלי. זיון מיוזע של תאווה שלוחת רסן, של שני אנשים שכשהם ביחד - שום דבר אחר לא חשוב. זיון של רעב.

אני מרגיש שאני עומד לגמור, גם את מרגישה את זה, זה מחרמן אותך. את מבקשת מהאדון שלך, מתחננת - שאגמור בתוכך. את רוצה להרגיש את הכל בפנים, את רוצה לגמור גם איתי ביחד.

אני אוחז לך במתניים ומזיין הכי חזק, כמוטרף, כמשוגע, כמשוגע על הכלבה הקטנה שלי. אני מרגיש איך הכוס שלך מתכווץ לקראת גמירה, ומיד כשאת משחררת את זעקת הגמירה שלך - שירת המלאכים הפרטית שלי, ההתמכרות שלי - אני גומר גם, חזק, באנחת שיחרור.

והינה אנו, שני גופות מסופקים, שני אוהבים. מיוזעים, חצי ערומים, מתנשפים - שקטים, מאושרים (ולו לרגע).

אני מסובב אותך אלי, סוגר את הדלת ומדביק אותך אליה. אני מסתכל לך בעיניים, יש שם שקט, יש שם אהבה, יש שם אותי. בדיוק כמו שבי יש אותך. אני מנשק אותך, בעדינות, ברכות, נושם את גופך המסופק, את השלווה שלך. אני מחבק ומצמיד אותך ביד אחת ואת מניחה את הראש שלך על הכתף שלי בעוד אני מלטף את שיערך.

כוסאומו, אנחנו מבינים משהו באותו הרגע, משהו מדהים - אנחנו מאושרים. יש יותר טוב מזה?

הנקודות כבר שם עם שחר

וזה לא דבר מובן מאליו

רוב בני האדם מתעוררים חיים שלמים

ללוח ריק

ריק מדי

ואני רואה אותך,

בוהה בנקודות שלך

הן בוהקות כיהלומים

ומאירות פינות חשוכות בך

הן סומנו בדיו של נפשך

דם, דמעות, פנטזיה ותאווה

עוצבו בלילות של שלמות ופורקן

ברגעים של אובדן שליטה נכסף

של השקט המוברך לו השתוקקת

באהבה

כן, באהבה

אך דעי לך

כי בזאת לא תמה המלאכה

כי נקודות לבדן הן בודדות

מוקפות בריק וחסר

בתחושת כמיהה כואבת

אז הסתכלי פנימה לכלייך

וקחי את מכחולך

אני יודע שזה קשה ביד רועדת

ציירי את הקווים

וגאלי את הנקודות מבדידותן

גאלי את עצמך

בני סוף סוף את התמונה הנכונה

תמונת חייך

כי רק ברגע ההוא,

בו מוצאים את האומץ להסתכל

בתמונתנו, בפרי עמלנו

 האושר יכול באמת לשכון

בין הקווים והנקודות.

אבל לעיתים עדיף פשוט לשתוק, לעצום עיניים ולהקשיב למלאכית שרה (ממילא היא תגיד את זה טוב יותר):

כשפתחתי את הבלוג, זה המשפט שבחרתי כדי לתאר אותו. אז זה היה חטא אחר, שעליו שילמתי, ואני עדיין משלם.

אבל המהות היא אותה אחת - אני חוטא, אני שוגה וכואב - ולכן אני כותב. 

והפעם הזו לא שונה, שגיתי, ובגדול. עשיתי טעות אחרי טעות מולך. החלק הכי מתסכל הוא שאני לא יכול להאשים את עצמי שאני פשוט עוד גבר מפגר וחסר רגישות, שפשוט לא הבנתי או לא ידעתי.

אבל אני ידעתי, ואפילו אמרתי לך איך נכון וצריך להתנהל, איתך, איתנו. איך לא אגרום לך להתכנס בתוך הכונכייה שלך לאור מציאות שלא שאת לא רוצה בה. שיהיה כייף, שאכן היה, ורק זה.

ידעתי הכל, ידעתי אותך, ידעתי מה את רוצה וצריכה. אבל למרות כל זאת, נכנעתי לרצונות שלי. זיהיתי את הרגש שבי ושבך, ולא יכולתי להתאפק מלרצות אותך. לא יכולתי להתאפק מלמלא, איתך, את הדבר הזה שכל כך היה חסר לי (מאז הטעות הקודמת עליה דיברתי בתחילת הפוסט).

אני תמיד אומר ששולט טוב, וגם מאהב טוב, הוא כזה ששם את הנשלטת למול עיניו. שהצרכים והביטחון שלה באים קודם (על אף שלכאורה אתה זה ששולט עליה). זו מלאכה בלתי נגמרת של התבוננות ולמידה, של שמירה על הדברים בקו הנכון.

ולצערי, פייה קטנה שלי, שגיתי.

חמדתי, רציתי - אותך. והידיעה שגם את מרגישה, גם את רוצה - גם אם לא יכולה - הוציאה אותי מאיזון.

רציתי משהו שגם את רוצה מאד לתת לי אבל לא יכולה, לא עכשיו.

באמת שהיה מושלם ומדהים, אבל לא ידעתי לשמור על זה, ליהנות ממה שיש במקום לחפש את שחסר לי (וגם לך, גם אם את מדחיקה את זה).

על כך אני כואב כבר שבוע, על כך אני כואב היום.

אז סליחה על סערת הרגשות שהכנסתי אותנו. סליחה שלא ידעתי פשוט ליהנות מהדבר המושלם שהוא אנחנו. על כך שלא פעלתי מהראש, כמו שאת כל כך אוהבת.

אני לא יודע מה יהיה בעתיד, והאם דרכנו יצטלבו שוב, אני רק לקוות ולומר לך בלב שלם - בשבילך, ביתי פתוח.

תבואי - לרגע, לשעה, לתמיד. הפעם מבטיח לדעת לשמור על ההווה ולהדחיק את העתיד.

ממילא הוא יבוא אם נרצה או לא, לפחות עד אז - שנהנה מהשלמות שהיא אנחנו.

שלך

המלאך 

אני יושב ברכבת ואני יודע - המילים האלה חייבות להיכתב. אני בחור די מצחיק במציאות, נשמה של ליצן (יעידו נשות הכלוב שיצא להן להכיר אותי קצת יותר לעומק). אבל אני כותב (כמעט תמיד) מכאב, כמפלטו האחרון של גבר תימני מגודל. הבלוג הזה הוא הכי אני, ובד בבד הוא עיוות שלי. הוא הרומנטיקן המיוסר הכלוא בגוף שלא אמור להכילו. סוד כמוס שלי עם נפשי. ניגוד שאני חי איתו כל חיי.

אז אני כותב כשאני חייב, כשאין ברירה אחרת. 

וכעת, אחרי השבוע הזה, ובערב הזה, המילים גועשות בי, דוחקות בי, מחפשות לקחת איתן את הכאב החוצה. הן כאן בשבילי לא פחות משאני בשבילן. הן נחמתי, הן כפרתי על השטויות שאני גורם לעצמי. כן, אני יודע שזה לא בפרופורציה, הרי זה היה מוקדם מדי. אבל דיממתי הרבה בשנה האחרונה ואני כבר חלש. לא רציתי פרופורציה, ולא רציתי שיקול דעת, או לא שלא יכול הייתי לנפק לעצמי את אלו - רציתי רק מנוח לנפשי שרוצה לאהוב. רציתי להרגיש.

אז נכון היה שבוע חרא. אבל עם כל זאת, לפחות הרגשתי. כן, לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי משהו שהוא מעבר לחרמנות, לזיון ועוד זיון איתו ניסיתי למלא את חיי. סימום עצמי של הנפש הכואבת והחסרה. וכתבתי, בגללך, בזכותך.

התאוותי סוף סוף למשהו אחר, לקרבתך לנפשך. ואת יודעת מה - זה לא מעט. עם כל הכאב - ואולי על זה אני צריך להודות לך. על שלימדת אותי משהו על עצמי, על מה אני באמת רוצה להילחם. מה אני באמת צריך, גם אם עכשיו זה לא היה המקום והזמן לזה. לא איתך, מסתבר.

אז אני מגיע הבייתה, מתיישב מול המחשב וכותב, לך, לכם, ואולי בעיקר לעצמי:

מה שנשאר ממך

ומה שיישאר ממך

הן רק המילים, השירים

אלו שניסו להסביר

באותיות מדממות

שאני מרגיש

אותך

לעזאזל

שאני מרגיש

סוף סוף

הן יחליפו את העתיד

את הגמירות והאושר

את החיוך שלי 

ואת החיוך שלך

את תחושת השלמות

שידענו להתמכר אליה, ולו לזמן קצר

הן יחליפו אותנו

את הבשר והדם

את הנפש הנקשרת בנפש

וכשהשחר יפציע

ואנו נפסיק לדמם

יאירו קרני השמש 

על המילים

ןהן תעמודנה זקופות

כגל-עד לאותם רגעי הטירוף

שבעולם מושלם היו נמשכים לנצח

הן תשארנה לבדן

רק מילים

במקומנו.

אני יכול

אני יכול לגרום לך לחייך

זה כל כך יפה לך

אני יכול לגרום לך ולו לרגע

לבכות, לשחרר, לבטוח

בי

אני יכול לזיין אותך

חזק, מכאיב, בלי רחמים

כמו שאף אחד לא זיין אותך אף פעם

אני יכול ללטף את לחייך ולאחוז בידך

לחשוב שאת הכי יפה בעולם כשאת שרה לי שירים מטופשים ברכב

לתת לך ערב מושלם שדבר לא חסר בו

אני יכול להכיל אותך, להיות שם בשבילך

ללמוד את נפשך, למענך

כרופא המחפש מזור

לגרום לך לחוש הכי בנוח להיות הכי אמיתית, להיות מי שאת

בלי המסכות והמעצורים שכפו עלינו החיים

אני יכול לגרום לך

כן לך, החזקה מול כל העולם

להודות שאכפת לך ממני

לקרוא לי "מושלם" ו-"אדוני" כשאת גומרת פעם ועוד פעם

לקבל ולו לרגע את השקט שלך את הכניעה

אני יודע שאת כל כך צריכה את זה

אני יכול

את יודעת שאני יכול

אבל דבר אחד אני לא יכול

לנצח אותך

את הפחדים שלך

את השלשלאות ששמת על עצמך, על ליבך

כדי לא לרדוף אחרי האושר

כדי לא לראות את עצמך כמו שאני רואה אותך

זאת יקירתי - רק את יכולה.

שיגמר כבר. פשוט שיגמר.

אני כותב על רגעים

זה יותר בטוח

מלראות את התמונה הגדולה

שהצבעים בה כמעט תמיד חסרים

אז אני בוחר ברגעים

בוודאות של ההווה 

במקום דימומי העבר ופחדיי העתיד

ואת?

את לא אוהבת את זה

את רוצה אותי שלוח רסן

חיית פרא ששמה זין על העולם

את המילים של הגבר שבועל אותך בלי רחמים

את רוצה

את אותיותיי מדממות 

אמת

שלי

אבל דעי לך יקירתי

דיממתי מספיק

ותמונתי מוכתמת דיה

אז מפעם לפעם

כשבין הכתמים מפציע לו צבע

ולו לרגעים

אני כותב, אני נוצר

אני לרגע

מפסיק לדמם

בלילה ההוא עפנו ביחד

אנחנו יצורים של הלילה

אני ואת

איזה כייף להגיד את זה ולדעת

שיש את

שיש אותי..סוף סוף

ולנו?

לנו יש את הלילה

בכסותה המרחמת של החשכה

בהק זוהרנו בשמי הרקיע

כמסוחררים מעונג

חייכנו...בלי סוף

גם כשכבר עלתה השמש

על גופתינו העירומים 

ברכב המבקש מסתור לצד הכביש

כי ברגעים האלו שהסתכלתי בעינייך היפות

הכל מסביב היה רק תפאורה

לנו

לרעב המטרף שלא נותן מנוח

הרעש, המוזיקה הגופות החשופים

כולם נשכחו כלא היו

כשהייתי בתוכך, בנפשך

אני לא יודע מה יהיה בעתיד

ככה זה עם כנפיים

האופק הוא יעד

והאדמה לפעמים נראית רחוקה

אבל אני כן יודע

הלילה ההוא היה מושלם

בלילה ההוא - את היית מושלמת.

תודה פייה קטנה שלי