לפעמים כשאני באמצע משהו משעמם למדי (כמו לימודים בקורס מבוא לאנתרופולוגיה. כאילו, זה כן מעניין, אבל טכנית-פשוט משעמם) תוקפת את המוח שלי סדרה של חלומות בהקיץ...נעימים ומחרמנים. ככה זה בד"כ.
כשאני מרגישה עצובה אני נעזרת בדמיונות האלה, ואז אני נעשית עצובה יותר ואז אני בוכה...והבכי הרבה פעמים משחרר לי את התקיעות העצבובית הזו (לא בכל הפעמים שזה קורה, אבל ברובם). לעתים העצב נתקע לי כי אני מרגישה ריקנות וחוסר. אני בוכה על הדיסוננס בין מה שאני מאוד מאוד רוצה להרגיש כרגע- פיזית ונפשית, לבין מה שבפועל- כלום ושום דבר. הדיסוננס הזה מתבטא בתחושת צריבה מאוד חזקה בכפות הידיים, נשימה מהירה, החסרת פעימות ודמעות שנקוות בעיניים- ביטויים פיזיים של עצב.
והדבר הנ"ל קורה לי הרבה לאחרונה ומתקיף אותי גם במקומות ציבוריים. מצד אחד נעים לי וטוב לי, כל מה שאני מרגישה ברור לי, חד ומדויק. ומצד שני-חוסר. ידעתי שאני לוקחת סיכון (רגשי) כשבחרתי להיכנס לקשר הזה...הגעגועים אוכלים אותי (ויחסית לאדם שלא מתגעגע כמעט זה הישג). אני מאוד מרסנת את עצמי, מבחינה רגשית ומבחינת מה שאני מוציאה מהפה שלי, אבל הראש שלי משתולל. השליטה העצמית שלי, לפחות במישור החיצוני, חזקה.
ואיך אני אתמודד עכשיו עם מנת העצב של יום שבת? אחבק את זה ואתן לזה לעבור, כנראה.
יתרונות מול חסרונות.
יתרונות- לפחות אני מרגישה משהו, אני מרגישה שהוא מוציא ממני צדדים טובים, אני עוברת תהליך ומשתפרת, כשאנחנו אשכרה נפגשים אז זה הכי מושלם שיש מבחינתי, הוא בנאדם מיוחד ויצירתי (ואלה תכונות שאני מאוד מעריכה), הוא מקבל אותי איך שאני ואני באמת רוצה לתת לו מעצמי (וזה לא מובן מאליו, זה לא משהו שקרה לי ב-4 השנים האחרונות ממש).
חסרונות- הרגשת חוסר, געגועים חזקים.
היתרונות עולים על החסרונות, ובכל זאת- הרגשת הצריבה היא כל כך דומיננטית וכל כך משתלטת .אני פשוט צריכה למצוא איזו דרך להתמקד בעיקר ביתרונות.
פשוט לשקוע בשגרה?
פשוט לנסות לחייך?
אולי...
אולי אנסה לחייך.
