בתחילת חודש אפריל התנתק קשר מאוד מרכזי בחיי, עם החברה הכי טובה שלי (עד אז) ומהסיבה הכי מפגרת.
מגיל 15 היינו חברות והיא הרחיקה אותי מהחיים שלה מאוד מהר. מעולם לא ממש רבנו לפני. הרגשתי שתמיד הייתי בשבילה כר סופג לבעיות, בעוד שאני מצדי לא ממש שיתפתי אותה בשלי (שיתפתי קצת. תמיד חששתי שאחרים לא יכולים להכיל את מה שעובר לי בראש ולכן גם לא שיתפתי. פרקתי את הדברים הקשים שלי בכתיבה בעיקר).
לי יש משפחה מאוד תומכת וקרובה, ומצד שני אין לי המון חברים. ולה יש את ההיפך- משפחה רקובה מצד אחד והמון המון המון חברים מצד שני. ההורים שלי תמיד היו גם סוג של ההורים שלה וניסו לעודד אותה ולתמוך בה כמה שהם יכלו, כשהמצב אצלה בבית לא היה הכי טוב.
מעולם לא קינאתי במספר החברים העצום שיש לבחורה הזאת כי היה לי ביטחון בחוזק הקשר בינינו. היו גם פעמים שהיא הכירה לי חברים אחרים שלה, בכל מיני תקופות לאורך ההתבגרות של שתינו. בד"כ הרגשתי חיצונית לקבוצה , אף פעם לא יכולתי להחשיב את עצמי באמת בפנים.
ולא הרגשתי טינה מעולם כי אין לי על מה. היא טיפוס פתוח וחברותי ואני טיפוס שיותר קשה לו להיפתח (למרות שאני חושבת שבחצי שנה האחרונה זה השתנה קצת).
אני חושבת שהיא עשתה לי טובה בזה שהיא ניתקה איתי את הקשר (למרות שזה נורא נורא כאב לי בחודשיים הראשונים). כבר אין לי סטנדרט נורמטיבי, מונוגמי ושמרני בן גילי שאני משווה את עצמי אליו. כבר אין לי צורך להיות במקום נזקק חברתית, אין לי צורך להיות הבחורה המסכנה וחסרת החברים שצריך להכיר לה אנשים אחרים כדי שלא תהיה לבד (והם היו, לרוב, אנשים שבכלל לא רצו בחברתי... או לפחות כך הרגשתי).
בזכות הנתק הזה הבנתי כמה אנשים קרובים באמת יש לי בחיים ולקחתי אותם כמובן מאליו.
אני משתדלת לשמור יותר על קשרים (וזה מאוד קשה לי) מאז שזה קרה, ולא לוקחת קשרים חברתיים כדבר שהוא מובן מאליו.
סתם... משהו שחשבתי עליו הבוקר כי נזכרתי בה (יש לציין כי היא יצאה לי מהסיסטם. גם היא תרצה לחזור להיות חברה שלי אי פעם זה לעולם לא יהיה אותו הדבר).