הדינמיקה בין שליטה להתמסרות היא אחת המורכבות ביותר במיניות, ומכילה בתוכה הרבה יותר מרק משחקי תפקידים או פנטזיות. מדובר בתהליך של גילוי עצמי, הבנה של גבולות האישיים ושל דרכי הביטוי הרגשיים שלנו. בעבור חלק מאיתנו, חוויות של שליטה עשויות להרגיש כמסע של עוצמה וריבונות, בעוד שחוויות של התמסרות עשויות להרגיש כמו שחרור, אמון מוחלט ויכולת להניח את השליטה בידיים אחרות. אבל מה קורה כאשר האיזון בין השניים נשבר? האם אנחנו נוטים לכיוון אחד על חשבון השני? והאם יש מקום לספק, פחד או בלבול בתהליך?
לפעמים הצורך חזק לשלוט, להיות במרכז, להרגיש נאהבת, נערצת, מוערכת. זו תחושת כוח שעוטפת לדעת שאני השולטת, שאני זו שמובילה, ואני רוצה את תשומת הלב המלאה. אני אוהבת את התחושה הזו, את הביטחון שהיא נותנת לי ואת התחושה שאני יכולה להכתיב את הקצב, את המילים, את המגע.אבל לצד זה, יש גם את הצד השני – הרצון לאבד את הראש. אני מוצאת את עצמי רוצה להתמסר, להרגיש את עצמי נעלמת, פגועה, משוחררת. לפעמים זהו בדיוק מה שאני צריכה: שחרור טוטאלי, לפסול את הצורך בשליטה ולהתמסר לחלוטין לחוויה, ללא גבולות, לתת למישהו אחר (או אולי פשוט לרגש שלי) הפער הזה – בין הרצון לשלוט ובין הרצון להתמסר – הוא מקום שבו אני חווה את החופש האמיתי שלי. כל צד מספק לי משהו אחר: תחושת עוצמה וביטחון כשאני בשליטה, ותחושת שחרור עילאית כשהאני שלי מתמוסס לכדי חוויות חופשיות, לא מוגדרות. זה לא קשור למישהו אחר – זו הדרך שלי להתמודד עם עצמי, להוציא החוצה את מה שמצטבר בתוכי, להבין את עצמי טוב יותר, להרגיש את עצמי יותר.
המשך יבוא..