רק האמת וכל האמת

זהו,
אחרי חודשים של מחשבה ואחרי שיחות רבות אם חברים ואנשים שאני לא מכירה ולא מכירים אותי. החלתי שזה הזמן לסגור את הדלת. לקום ולצאת מהמקום שאליו אני לא שייכת.
בשנים האחרונות (האמת שזה כול כך הרבה שנים שזה כבר אי אפשר להגיד אחרונות) אני הולכת בעקבות .... האמת אני לא יודעת כול כך בעקבות מה, אבל זה יותר בחיפוש אחרי המשהו שחסר לי .... אחרי איזו שהיא הרגשה ... ויותר בעקבות כך שיותר מידי אנשים אמרו לי שאני שוללת הרבה דברים בלי לנסות ולהכיר (לא שאני שוללת את המעשה אלה שאני פשוט לא מוחנה לנסות, לעסותו בעצמי) עברתי בהרבה עולמות, אני מנסה להכיר דברים חדשים, ואני משתדלת לא לשלול דברים לפני שאני מכירה אותם ואפילו לפעמים מנסה (הרבה יותר מימה שהייתי פעם), אבל עדיין מחפשת את המקום שאליו אני שייכת ... ורק מרגישה שאני מתרחקת מהאני האמיתי. ושעדיין אף אחד לא מצליח לקלוט אותי ולהבין אותי ולדעת מי ומה אני. וניראה לי שעד שאני לא אמצא את עצמי וישלים אם עצמי. גם אחרים לא יוכלו להכיר אותי.
אבל דבר אחד אני יודעת, פה אין לי מה לעשות ולפה אני לא שייכת. לפחות לא עכשיו.
יש לי פה המון אנשים שיקרים לי והרבה חברים, וזו אינה פרדה מהם, אלה פשוט פרדה מהעולם הזה שאני בטוחה שלא מתאים לי ולא בשבילי. ואני בטוחה שסגירת הדלת לא תסגור את החברים מהצד השני. אלא פשוט תזוז למימד אחר.
חשוב לי לציין לכל יקירי שאני אוהבת אתכם מאוד, ויש לכם פיסה גדולה מליבי. והשארתם שם חותם גדול. ואני עושה את זה בקלות כזאתי רק בגלל שאני יודעת שאתם יודעים איך להסיג אותי גם מחוץ לעולם הזה. במקום שאני מרגישה יותר נוח ויותר רצויה ושייכת. ואין לי צורך להיות פה כדי לבלות איתכם.
יש לי מנהג שאני כל כך נותנת מעצמי, את כולי, ושמה את עצמי במקום האחרון תמיד ולא משנה שאני יודעת שאני עושה את זה. ושזה לא טוב לי פעמים רבות, זה משהוא שקשה לי להפסיק זה חלק מימני. ומימה שאני ולכן לצאת מהעולם הזה לסגור את הדלת ולהמשיך אלאה בתקווה שאתן לי אפשרות לאסוף אנרגיות חיוביות וכוחות לעצמי.

אז המשיכו בדרככם המשיכו לשמוח לאהוב להעניק, ולקבל. לפזר אהבה באולם.
אתם מקסימים והיה לי מאוד כייף להיות פה. וליראות כמה הרבה אנשים נפלאים יש פה שתמיד מוכנים לבוא ולעזור. להגיש כתף בשעת הצורך ולתת חיבוק ברגע הנכון.

אוהבת אתכם מכל הלב ותודה על הכול,
Natural

יש רגעים כמו עכשיו, שכל מה שאני צריכה זה איזה בלון שאני יוכל לנשוף עליו את כול התיסכול והעצבים.... כול הדברים הקטנים במהלך התקופה מתבספים ומתבספים עד שמגיעה הרגע שכבר אין מקום, דיי .... אין כוח.... להחזיק את הכול, אין כוח להדחיק. חייבת להוציא את זה החוצה ... פשוט אני סונת להיות בהרגשה כזאת של חוסר יכולת להתמודד עם הדברים, באותה רגע הכל מעבד פרופורציה... חייבת לפרוק את העול מעלי... אך לא מסוגלת .... כול מה שאני יכולה להגיד זה אווווווווווווף כזה גדול וגם אותו אני אומרת עמוק בפנים (אז זה לא כזה הפקטיבי, כי הכל נישאר בפנים רק מקבל תוספת של הדהוד הצעקה)
למה אני כזאת.... למה אני נותנת לדברים כך לחרסם אותי מבפנים. למה אני לא מצליחה לשנות את הדברים שאני לא אוהבת, למה אני תמיד שותקת, למה בעיני אני לא חשובה...

היום בצהרים קיבלתי טלפון שסבא ניפטר בעוד סבתה שלי אומדת לידו כאילו ניסה לומר לה שלום ועזב אותנו המשיך אלאה. התקשרתי לאחותי לספר לה ואז הבוס שלי שמעה ואמר לי ללכת. אמרתי לו שאני לא הולכת לשום מקום, בשביל עצמי אני צריכה להמשיך לעבוד. תוך 2 דקות הדלת של חדרי נפתחת וחברי מהאבודה באו לתת חיבוק חברים כאלה שרק לפני שבועיים היקרתי. אחרי העבודה המשכתי לעבודה השנייה שהיא בעצם עם ילדים ושחקתי והשתוללתי איתם כאילו כלום לא קרה והם כתמיד כול הזמן מחבקים אותי. ואין להם מוסג שהחיבוק שלהם הפעם שווה כול כך הרבה בשבילי. משם קפצתי לחברה ל 10 דקות שהבן שלה זה הדבר הכי מקסים בעולם ילד בן 4. שהיא סיפרה לו שאני עצובה כי סבא שלי ניפטר היום אז הוא בה לתת לי חיבוק ונשיקה הביא לי טוט ואמר לי אם הוא יכל להיות סבא שלי כדי שאני לא היה עצובה. והא שאל כול מיני שאלות, ואני הסברתי לו שסבא שלי תמיד יהיה איתי בפנים גם אם אני לא יוכל ליראות אותו. ושובה הוא נתן לי חיבוק חזק. אין כמו חיבוק חזק שנותן לי עוד קצת כוחות. אני כזאת ששומרת בפנים אני כזאת שמתפרקת שאני לבד.
תודה לכם על החיזוק על החיבוק ועל האוזן הקשבת.
ועל האהבה שאתם מפנים לכיווני
}{

רגע לפני שנעצמות העיניים אני חייבת לפרוק קצת את הדברים שיושבים לי בראש ומתרוצצים. יש כול כך הרבה דברים לאחרונה, שממש קשה לי לשמור על המורל. שבוע הבא יש לי 3 מבחנים ועוד לא פתחתי את הספרים הסמסטר ניגמר ואני חייבת עוד כמה עבודות להגיש שאני כבר באיחור וזה עוד רק ההתחלה. אז החלטתי לשבת ולכתוב כדי שאולי הלילה אני יצליח לישון טוב.
ביום שבת עשינו מסיבה לסבא וסבתה שלי לכבוד יום נישואים ולכבוד היום הולדת של סבתה שלי. כול מי שבארץ הגיעה שזה כמעת כולם (2 חסרים) וזה היה ממש יפה וממש במקום כי סבא שלי הרגיש בחודש האחרון לא כול כך טוב, וראו את זה במשיבה, אבל הוא כול כך שמח שכולם באו. וכל אחד הצטלם איתם תמונה אישית. בהתחלה לא רציתי רק המחשב של הסיבה האמיתי שכול אחד רוצה להצטלם האווירה בי צמרמורת, אבל בסוף אמרתי לעצמי שאחרי זה אני אכעס על עצמי שלא הצטלמתי אז בסוף הצטלמתי. אבל עדיין כול כך היה לי קשה ליראות את סבא וסבתה שלי כול כך שונים מאלה שהייתי אצלם כל הזמן שהייתי קטנה.
שלשום בלילה סבא שלי שוב לא הרגיש טוב ושוב לקחו אותו לבית חולים, אבל פתאום הרופאים אמרו שהוא חייב לעבור ניתוח ולפנות בוקר עוד באותו הלילה הוא כבר אבר את הניתוח שלך יותר מ 3 שעות. אתמול במהלך היום אמרו שהוא התאושש ועוד ירגיש הרבה יותר טוב ושהוא כבר מגיב. ולי לא היה רגע פנאי ללכת לבית החולים והאמת שפשוט קשה לי נורא ליראות אותו כך. היום בצהרים קיבלתי טלפון שהמצב שלו הדרדר ושהוא מחוסר הקרה והוא מונשם במכונות, ובלילה היום נסעתי אחרי העבודה ליראות אותו, כול כך פחדתי להיכנס לחדר, היה לי כול כך קשה לעמוד ליד המיטה חסרט אונים וליראות אותו שוכב וחוץ מהקוקו הארוך שיש לו הוא ממש לא ניראה כמו סבא שלי, הוא ניראה כול כך חלש.
וכולו מחובר למכונות ולאינפוזיות, מקבל גם עירוי של דם, והוא מחוסר הכרה. ואני מרגישה חסרט אונים אומדת מול המיטה וצועקת לי אמור ביפנים, "אני יודעת שאתה שומע אותי תתעורר, תתעורר".
עכשיו אני בבית פה, צריכה ללכת לישון, יודעת שהסוף קרב. לא יודעת מה יביא המחר, או מה יכח. אך יודעת שאלה החיים וצריך להמשיך לחיות אותם, ואסור להתפרק ולהתפורר לרסיסים, צריך להיות חזקים גם אם קשה, לנסות ולאגור את הכוח מכול מיני דברים קטנים שיש מיסביב. כמו חיוך ששולכים לאברי או נשיקה או חיבוק, אפילו איזה פתק קטן שמשאירים לי, אסור להישבר .......

היה לי יום מדהים היום או יותר נכון ערב מהחלומות, רקדתי ללא הפסקה כמו שאני אוהבת, משתחררת וטבעית ,ומסביבי מלא אנשים חדשים, רקדתי בכיף ומבפנים ... רקדתי עם המון פרצופים חדשים ... הכרתי מלא אנשים חדשים מקסימים. ורקדתי הרבה שעות ...
והכול ונילי , אין מה לעשות אני ונילית, ולא בעסק, אבל זה לא מונע בעדי מלהיות פה, תמיד אני אוהבת לבוא לפה ולהיות עם חברי עם הפיצפוצים וגם אם אלה שעמוק בפנים, כי פה זה מקום מופלא שמקבל אותך כמו שאתה. ומלא אוהבה. ומלא וחברים יקרים.
אז עכשיו השים את המחשב בצד התכרבל לי בשמיכה והלך לישון אם חיוך גדול על הפנים מאושרת ושמחה. ואחלום חלומות נפלאים.
כול כך שמחה אני על הדלתות שפתחתי בחודשיים האחרונים. כול כך שלמה אני אם ההחלטות שקיבלתי.
פשוט אני ממש שמחה ומאושרת ברגע זה..

לילה טוב לכולם, חלומות מתוקים.
ושמחר תזרח השמש על עוד יום קסום ונעים.

במהלך השנים למדתי לא לצפות לכלום, כאשר מצפים למשהו שיקרה הוא אף פעם לא קורה. ואף יותר, הכאב הצביטה שבפנים האכזבה ..... העצבות שממלאת את החלל הגדול הריק.
עכשיו שוב, הכול מתחיל מחדש, הכול מסביבי השתנה כל כך בחודשים האחרונים מקצה לקצה. ואני שוב מנסה, אבל ממש בקטנה, להכניס ציפייה או שניים ואפילו אני לא אקרא לזה ציפיות כי הם לא באמת ציפיות מלאות כאלה מין ציפיות שאתה יודע שאסור לצפות כי תתאכזב אז היא לא באמת ציפייה אלה יותר כמו רצון. ושוב המכה החזקה של האכזבה כל כך כואבת. ותמיד היא מגיעה באותה צורה ולא משנה בגודל הציפייה או אפילו שזה לא ציפיה אמיתית.

האם הציפיות שלי כול כך גבוהות בעולם הזה .... כמה שאני מנסה לא לצפות ... איך אפשר... איך חיים ללא הציפייה...ללא רצון.... האם פשוט צריך לא לצפות כלל ובכלל... לחיות חיים יבשים ללא רצונות, ללא ציפיות, ללא אכזבות ביכלל.

תמיד אותה הרגשה, תמיד אותו כאב, ותמיד אותו חלל.
ותמיד זו אני.

היום בבוקר התעוררתי לצלילי הטלפון שמצדו השני של הקו היו שני ילדים מתוקים ששאלו אותי אם אני רוצה לבוא לבקר אותם , ושהם מכינים כדורי שוקולד עכשיו.
איך אפשר להגיש לו לכאלה מקסימים. לא משנה שירד גשם בחוץ עליתי על האופנוע ונסתי לבקר אותם.
וברגע שנכנסתי הביתה קיבלתי כול הזמן חיבוקים ונשיקות, והילדה אמרה לי שכבר מלאה זמן לא באתי לבקר ושהיא לא ראתה אותי כבר חודש שלם. ומה שנכון נכון , מאז שהתחלתי לעבוד אין לי כבר זמן לקפוץ לבקר, בשעה שאני חוזרת הביתה מהעבודה הם כבר במיטה ישנים. ובשנתיים האחרונות הם ראו אותי כמעת כול יום.
במשך השעתיים שהייתי שם הם לא עזבו אותי בשקט לרגע ולא נתנו לי לדבר אם חברה שלי (אמא שלהם) וכול הזמן נלחמו ביניהם על צומת לב מימני, שניהם רצו שאני ישחק איתם וכול אחד בדבר אחר.
הם אפילו ביקשו מאמא שתצא עם אבא בערב כדי שאני יוכל לבוא לשמור עליהם, הם התאכזבו שאמרתי להם שאני לא יכולה,לא הפעם לא עכשיו, אבל הבטחתי להם שפעם אחרת. ושאני יבוא שוב לבקר בקרוב. ולפני שיכלתי לעזוב ביקשו מימני לשחק איתם TAKI כי מלא זמן לא שיחקתי איתם. אז אחרי שלושה משחקים מהירים הם שוב נתנו חיבוק גדול וחזק ונשיקה וליבו אותי לדלת.

איזה כיף זה חיבוק של ילדים שאוהבים מיכול הלב, איזה כייף זה לדעת שיש שם כאלה שחושבים אלי ומתגעגעים אלי.

פשוט מילא את ליבי בחום.
תמיד כייף לדעת שחושבים עליך.

אני פה בבית לבד כול היום הזה, בחדר הקר שבחוץ הגשם לא מפסיק לרדת, ומידי פעם רעמים וברקים מרעידים פה את הקירות. אבל טוב לי, אני מחייכת, מקשיבה למוזיקה שאני אוהבת מדי פעם מציצה בצ'אט, וחם לי מבפנים.
טוב לי כי אני יודעת שטוב לחברי, כי אני יודעת שהם צוחקים ומחיכים ונהנים כול אחד במקומו. וזה מספיק בשבילי.
זה שאני צריכה לשבת פה וללמוד, לא מפריעה לי עוד, כי אני מרגישה את חברי נהנים ואני רגוע. זה הרגשה של שקט שקה לי מאוד להסביר.
זה קשה לי לפעמים אם פתאום למישהו מציק משהוא ואני מרגישה את זה ואז זה מציק לי ואני לא מסוגלת ללמוד, כי זו הרגשה מוזרה של צביטה של משהוא שמעיק שמפריע שיושב ומחרסם מבפנים. אבל עכשיו אני פשוט מרגישה מאין שקט ורוגע כזה שכבר מלא זמן לא הרגשתי. פשוט טוב לי שלחברי טוב אני שמחה שהם שמחים ומאושרת בשבילם.

אז לכול חברי, ואתם יודעים מי אתם. תמשיכו לחייך ולשמוח ולהיות מאושרים ולאהוב.
וגם אם יש רגעי שבירה קטנים על תיתנו להם להשפיע על החיים.

אוהבת אתכם תמיד,
ותמיד פה בשבילכם
Natural

כל כך קל לראות את הרע, הקשה, העצב ,הייאוש את החלק הריק של הכוס.
אך כל כך קשה למצוא את הטוב, הסיפוק השלמות השמחה, את החלק המלא של הכוס.
ועוד יותר קשה זה למלא את החלל הריק, להשלים לקבל לקוות ולבטוח ולהאמין שהחלק המלא הוא בעצם יותר מחצי ואפילו יכול להיות השלם כולו.

אני בוחרת לראות את הטוב, לראות את החלק המלא ואף למלא אותו כמה שיותר.
אני נותנת לכול חיוך לכול חיבוק ולכל נשיקה או סתם מחשבה טובה למלא עוד את החלל הריק.
אני לא נותנת לייאוש מקום לגבור ולגדול אלה ממלאת את הכול בדברים הטובים הקטנים שביום יום אותי משמחים.

אני מאמינה שהבחירה היא בידיים שלי.
ופה אני יכולה להשפיע.
כי אלה הם החיים שלי.

שתיים בלילה .... וכול מה שבא לי לעשות זו מקלחת חמה. מיים רותחים שזורמים על גופי בלי הפסקה, שוטפים את הכול ומחממים אותי וחודרים עמוק עד העצמות. אני הכי אוהבת בחורף לעשות מקלחות חמות כאלה לעמוד מתחת המים בלי להפסיק את הזרם החם העוטף אותי בגלים של אש. שאני אומרת מקלחות חמות אני מתכוונת לרותחות כאלה שאני יוצאת מהם אדומה רותחת ואני מרגיש שאני עומדת להתעלף(זה הרגע שבו אני מפסיקה את הזרם) זה בדרך כלל מגיעה אחרי 20 דקות. וחם כל כך שאפילו הקור שבחוץ לא מזיז לי אני עדיין לוהטת מחום עמוק בפנים.
גם עכשיו גם אחרי שעה מאז שהתקלחתי עדיין כול הגוף לוהט, עדיין אדום, ועדיין אני מרגישה אותו מעקצץ מרגישה את הכול זורם בפנים.
עכשיו אפשר ללכת לישון ... שום דבר לא נשאר בחיים אחרי מקלחת כזאת .... הכול מתחיל מחדש... מחר עוד יום מתחיל.....