יומן מסע

1. שלקחת אותי לרופא עיניים, ושהתנהגנו כמו בני 16 על הספסל ההמתנה. עם חיבוקים וקירבה. ואחרי שתקעו לי מכשיר מפחיד לעין וטשטשו לי את הראייה, לקחת אותי הביתה וטיפלת בי.
2. שכל פעם שאני צריכה עזרה אתה פה. אתה מתעצבן שאני עושה דברים לבד מבלי לערב אותך, אפילו שלעשות אותם לבד חשוב לתחושת העצמאות שלי, שכבר אבדה פעם.
3. שאתה קשוב אלי ולצרכים הפסיכיים שלי בבדסמ. שאנחנו גדלים בזה יחד.
4. שאתה מפרק לי את התחת עד שאני בוכה.
5 . שאתה מבשל כמו שף.
6. שאתה מרביץ לי בבוקר.
7. שקנית 2 קיינים, אחד מקארבון ואחד מטיטאניום,  ושאתה קורא להם "אוי" ו"אבוי"
8. שאתה דואג לי לכרית חום במיטה כשאתה מגיע הביתה לפני.
9. שאתה עושה לי קפה כשאתה קם לפני בבוקר
10. שאתה מסדר את המיטה אחרי שאני הולכת לעבודה
11. שאתה נותן לי את הספייס שלי עם הילדים
12. שאתה מתכנן איתי קדימה למרות שאתה שונא לתכנן קדימה
13. שלא מפריע לך הבכי שלי בסשן. שלא מפריע לך היסטריה ושאתה לא נרתע מלקחת אותי למקומות האלו.
14. שלעיתים כשקשה, אתה לא מוותר לא עלי ולא עלינו
15. שאנחנו רבים ומתכסחים ושזה מותר
16. החיבוק שלך
17. שלפעמים אנחנו יוצאים לטייל, אפילו שאם היו שואלים אותך, לא בטוח שזה מה שהיית בוחר לעשות
18. ששנינו אוהבים סרטים דקומנטריים על מלחמת העולם השנייה, וסדרות על התפתחות עולם הרפואה
19. כשאתה קושר אותי, או חונק אותי, או תופס אותי-  אתה לא מרחם
20. שאתה לוקח אותי לאלקטרז
21. שמותר לדבר על הכל. ומותר לפתוח הכל, גם אם התשובה בסוף תיהיה "לא"
22. שיש לי קולר, ושלקח זמן עד שקיבלתי אותו. שיש לי קולר ליומיום, שלא יורד ממני, ושיש לי קולר לעיניים של בדסמ.
23. שהזמנת פאק מאשין.
24. שאתה אומר לי שאתה אוהב אותי

24 חודשים יחד.
ועוד 7 שנים, מתחדש יומית .
חוזה.

~~~~~~~~~~

אני על הגב והזין שלו עמוק בתחת שלי.
-"כואב לי" אני מיללת. הוא טוחן אותי אנאלית כבר זמן מה. לאט לאט ההשפעה של החיכוך עוברת ממענגת לקשה מנשוא.
-"את רצית, לא? אז מה את מיילת עכשיו?"
-"כי זה כואב"
-"אז מה שזה כואב. רצית נכון? "
-"כן"
-"כי מה את?"
-"חור"
-"איזה חור?"
-"חור טיפש"
-"מה פתאום חור טיפש. חור טיפש זה מקרין רע עלי. את לא חור טיפש. את חור שלא יודע כמה אוהבים אותו. ננסה את זה שוב. מי את?"
-"חור"
-"איזה חור "
-"חור שלא יודע שאוהבים אותו"
-"יופי חור. עכשיו שקט"
הוא מסיים לדבר , מניח על ראשי כרית ולוחץ אותה, ידיו מונחות על ראשי, דוחפות את גופי מטה, בעודו עולה על אחורי, מאחורי, עמוק עוד יותר.

~~~~~~~~~~

נוסעת ברכב, הראש טרוד מרוב מחשבות ועומס.
אני-"יואו. שכחתי מה רציתי להגיד לך. ברח לי"
הוא-"שאת אוהבת אותי, רוצה להתחתן איתי ולעשות איתי מלא ילדים, ואז להזדקן יחד".
אני-...
אני-"נכון!"

~~~~~~~~~~

גרררררר

"אנחנו בסדר?"

6 בבוקר, אני מטגנת שניצלים שימתינו לילדים וקול שלי שקט וקצת מפוחד.

"בטח שאנחנו בסדר. הרגע סיימתי לפרק לך את הצורה. תשתקי"

~~~~~~~~~~~~

השעון מצלצל והיד שלו נשלחת לשיערות שלי ומורידה אותי למציצה.

זה סוג של רוטינת בוקר טוב.

אני משתדלת להתמסר. 

הלשון עוטפת כל חלקה טובה, נשלחת מטה מטה, אל מעבר הבייצים, עד היכן שהוא מאפשר לי.

אם נמשיך, הוא יגמור ככה. 

אבל הוא מפסיק במפתיע, הופך אותי על ביטני, מושך את הפיג'מה, וחודר באבחה. מזיין קצת, עד שהגוף ניאות לו מתרחב ונרטב, עד שהכאב של הפתאומיות חולף, ואז יוצא באותה המהירות בה נכנס.

"מספיק לך. יש יום ארוך היום לשינינו"

~~~~~~~~~

מוקדם בבוקר ועם כל הכבוד לחשק שנבנה בי, באמת יש לי יום ארוך. 

מתיישבת להשתין עיניים כבדות, חצי עירנית וחצי רעבתנית.

דלת השירותים נפתחת ובעודי ישובה על האסלה, הזין שלו נדחף לי לפה. 

הוא עשה פיפי לפני. 

טיפות שתן אחרונות שלו זולגות לי לתוך הפה.

אני מופתעת מזה.

אנחנו לא בסשן, אני לא בסטייט אוף מיינד וזה שתן ראשון של בוקר. אני לא מצליחה להכיל ומסיטה את הראש. 

הוא צוחק עלי.

אי היכולת הנקודתית שלי מתפרשת במיידית בראשי כהשלכה אלינו, לחיים עצמם. 

ככה אני מחווטת.

רע.

~~~~~~~~~~~

"אנחנו בסדר?"

אני מתבכיינת.

בראש. לא בקול.

"זה בוקר. אני שונאת סשנים בבוקר. אני לא במוד. די. התריס לא סגור ויש אור. עוד לא התעוררתי. אולי רק סקס. זה מספיק עכשיו. סקס כייפי אלים של בוקר"

אם אתבכיין בקול זה יהרוס.

ואני לא רוצה להרוס.

זה קשה לי בבוקר.

הוא בקושי מחמם ואז מתחיל לנגן עלי עם המקל. 

מכות טובות. נכונות.

מקצב נהדר. 

הלוואי שהיה ככה אחרי חימום .

אני מורגלת בכאב כזה אבל זה כואב לי.

"זה או חימום או סימנים. תבחרי" הוא ילחש לי אחר כך .

הוא דוחף לי מג'יק בין הרגליים חזק, וכשאורגזמה עולה הוא מחטיף לי חזק עוד יותר עם הקיין.

כשאני צורחת שחרור החוצה, גם אני לא מבינה לשניה, מה מזין את הצרחה- העונג או הכאב.

~~~~~~~~~~

הוא מזייין אותי במשך כמה שעות. בכל מיני תנוחות. עם הפסקות. 

אני עייפה וזה לא ממש מעניין אותו.

אני אוהבת את זה ככה.

שזה לא מעניין אותו מה אני, או איך אני, כשהוא מזיין לי את הצורה.

~~~~~~~~~

הוא מאחורי בדוגי, והתנוחה המהירה וכוחנית לתוכי פנימה מערערת לי את שיווי המשקל ואני נופלת עם החזה למזרן ונמרחת עליו. התחת עדין מונף מעלה, שכן הוא מחזיק את האגן. 

הוא מזיין אותי חזק בלי לשים לב שכל כניסה שלו אלי דופקת לי את הראש בחלק האחורי של המיטה. 

כשהוא גומר  הוא יוצא מתוכי לאט, והתמצית שבו שורפת לי את פנים הכוס העייף והמשופשף.

שבועות וימים של לחץ בעבודה.

סטרס לרמה שבקושי מצליחים לדבר בטלפון.

הבלחות של שיחה.

געגוע לביחד האיכותי והמתנה ארוכה מדי לשישי שבת שלנו. 

מיליון דברים שאני רוצה לכתוב, שנבנים בי, אבל לא מוצאים את דרכם החוצה. 

ואז ... 

ואז הוא מספר לי שהוא הזמין צעצוע.

גררררררר

ואני שואלת,

מתי התהפכנו לכך שאני מאתרת לנו איזה מופע טוב, 

והוא מזמין לנו צעצועים שכאלה , מאיים עלי בקשירה עם ראצ'טים ומשריין אותנו לאלקטרז :). 

מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה? 

:)

אני חושבת שמגיל צעיר מדי לא היה לי אף מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו שיהיה שם בישבילי.

אבא לא קיים, אמא לא נוכחת.

שום מודל לחיקוי.

אף אחד שניתן ללמוד ממנו מה זה להיות אמא, חברה, מאהבת, בת זוג. מה זה להיות בן אדם.

לא היה לי על מי לסמוך. על מי שיעזור בעת צרה. 

אז למדתי- לבד.

תמיד תמיד לבד.

אולי בגלל זה יש לי חרדות נטישה שכאלה. שאם אני אוהבת, אני בטוחה שזה זמני. עוד רגע ונגמר. שתאכזב, שתעזוב.

שאני בועטת, שוב ושוב, רק כדי שתוכיח לי כל פעם מחדש שתתפוס.

שאני מתרגמת כאב פיסי כאהבה. שאני נזקקת בו.

שאני מתרגמת סקס כביטחון ואכפתיות. שחוסרו מגביר לי את חרדות הנטישה.

אולי בעצם, אני פשוט עד כדי כך דפוקה.

פעם לא קינאתי כלל. 

בכלל בכלל בכלל.

שום דבר.

מלכת הקרח, שנים על גבי שנים.

הצהרתי שאין בי את גן הקנאה. שהוא דילג עלי.

טעיתי.

את גן הקינאה גיליתי לראשונה בחיי עם השולט הראשון. גיליתי אותה עם האהבה שחשתי.

אומרים שאין קנאה ללא אהבה ואולי זה נכון.

יש האוהבים ומתחרמנים מקנאה אבל אני קינאתי לרמה שהיא מעבר לגבול היכולות שלי.  הוא שיחק איתי בצורה לא אחראית, מתח את לי את השפיות מבלי לשחרר, הרבה מעבר למה שיכולתי להכיל, עד גבול הטירוף ממש.

עד שנפרצו גבולות השקר, ועד שאני הייתי ההיא, ש"אוי ואוי שתגלה". "שמגזימה". שאומרת "כן אדוני, מה שעושה לך טוב אדוני" אבל רוצה למות.  שאחרי חודשים של טירוף וכאב , אומרת , עם קושי ענקי, מילת ביטחון והוא מצהיר שעצם האמירה מעליבה אותו.

הוא לא שמר עלי.

אני זוכרת שהוא כעס עלי, ואמר שרמיתי אותו בכך שבתחילת הקשר הצהרתי שאין לי את גן הקנאה. כתב על זה פוסט ממורמר שלם.

ועוד אסר עלי להגיב, להגן על עצמי.

זה מגוחך עכשיו עד לכדי חיוכים, אבל אז זה שבר אותי.

אחרי שהקשר הזה נגמר הבנתי שעברתי גבולות שלי  ועד כמה. 

למדתי להתרחק מגבולות הכאב הנפשי. גם הגיעה הבנה שהייתי מכורה לכאב הנפשי הזה.

למדתי שכדי לפתוח ולאפשר, לגבר במערכת היחסים יש תפקיד ענק- לגרום לך ביטחון גדול מספיק- במקום שלך בליבו, בחייו.

אני בטוחה איתך אהוב שלי.

אני אוהבת אותך.

ואני מקנאה.

האמת שהרגשתי את השינוי בוייב שבו עוד בבית.

אמרתי לה, משהו שונה בו היום. חריף מתוק.

משהו באווירה, בחיוך, במרץ, במיעוט המילים, בקצב ההתארגנות. 

אני כבר מכירה אותו כדי לדעת מה המשמעות של כל זה עבורי, 

אבל הייתי כל כך מורעבת שחיכיתי לזה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הראש שלי מסתובב הצידה ולוכד את מבטו.

אני אוחזת בידו. עיניו בורקות אלי דרך החיוך הזדוני.

הוא מזיע כולו.

אני עייפה.

אני אחרי מנה רצינית. אחרי חימום, וספנקרים, ושוטים- שלה ושלנו, וקיין.

אחרי זה הוא יספר לי שסדקתי מקל במבוק.

הציפורניים שלה ננעצות בי.

שורטות גב יריכיים אחוריות. איזורים ארוגנים כואבים.

שורטות שפתיים של כוס. חיצוניות, פנימיות.

תופסות פלחי תחת ושורטות את הבשר הרך מבפנים. 

זה קשה להכיל אבל אני רציתי כל כך ואני מתאמצת. 

נושמת דרך הכאב.

לרוב מגע באיזורים האלו הוא גם מענג, מה שמקל על העניין. לא כך עם הציפורניים. 

הכאב נקי, ולא מאפשר לך להתנחם בתענוג של מגע.

~~~~~~~~~~~~~

הוא מתופף עלי.

סטים ארוכים ארוכים.

נדמה שאין להם סוף.

הם מתחילים במצב של ניתן להכילם כי התחת חם, עוברים למצב של קשה, וממנו למצב שאני מתפתלת במקומי ולא יכולה להכיל עוד.

הוא מקבע לי את הגוף עם יד אחת, וממשיך לתופף עם השניה.

נכנס בו שד. 

אני מנסה לנשום דרך הכאב, אבל זה עובד רק לכמה הצלפות נוספות.

אני מנסה לספור, כי למדתי עם הזמן שלעיתים זה עוזר לי להכיל, אבל הקצב והעוצמה מבלבלים אותי. 

אני מייחלת למגע מנחם, למגע מיני- ואין. 

סטים של שד מהגיהנום שמגלה שהוא מחוץ למנורת הקסמים, חופשי לעצמו. 

כשההפסקה המיוחלת מגיעה, אני קורסת לשולחן שמתחתי. נושמת מהיר. מנסה להחזיר כוחות. 

ההפסקה לא ארוכה.

הנה כבר מגיעה סט נוסף.

ונוסף.

ונוסף.

הלפני האחרון שובר אותי. אני פורצת בבכי בילתי נשלט. 

הוא לא עוצר. ממשיך לנגן עלי. 

עוד סט.

אני בוכה בשחרור עצום, כאב נפשי מצטבר, שמתמיר לכאב פיסי נדרש, ומתמיר שוב,הפעם  לבכי ושחרור דרך העינים. 

הוא מסיים סט נוסף. אני בוכה כמו משוגעת. 

"לעצור פה?" הוא שואל אותי

אני מתקשה להגיד כן. זה קשה לי להרגיש שלא הכלתי את כל שהיה לו לתת. שאני זו שעצרה.

ומצד שני אני מזכירה לעצמי שהוא סומך עלי, ושאני תמיד מבטיחה לו שאני אחראית עם כאב. 

הגוף שלי עייף. והנפש לא יכולה להכיל עוד הרבה באופן הזה.

ויש לנו עוד דרך ארוכה לעשות יחד.

אני מנגבת עיניים. 

נושמת עמוק.

ועושה "כן" עם הראש.

~~~~~~~~~~~~~~~

אני לא צריכה אפטר קר לאחרונה.

המגע שלו, הנוכחות שלו לידי במיטה, האהבה והדאגה היומיים שלו. כל זה אפטר קייר אחד ארוך מתמשך. 

אני יורדת מהשולחן לאט.

רועדת קצת מהאדרנלין והאנדרופינים שהראש שלי עפוף בהם.

מסתכל עליו.

הוא עייף ומזיע, מתיישב שניה למנוחת השד על הריצפה, גבו נשען על הבמה המרכזית.

אני מתיישבת לידו. 

כפות רגלי נוגעות בריצפה, בירכיים מכופפות.

אני מסתכלת עליו רועד מהדום ספייס שלו.

הוא לא מדבר, מכניס לי אצבע מתחת לחצאית ומוצא את הדגדגן. אני מתחילה לנוע עליו, טעונה מהסשן הארוך והעצבני שעברתי. 

מהכמיה למגע כזה, שייחלתי לו כל הסשן.

הוא לא עוצר, והגוף שלי עולה מעלה במהירות, תר אחר פורקן.

"בבקשה תחדור אותי" הוא שומע, אבל לא עוצר.

אני בתנוחה שלא מוכרת לי, שהגוף שלי לא מגיב אליה. לא נוח לי ואין סיכוי שאגמור כך. 

כמו אינסטנקטיבית, אחוזת אמוק, אני ממשיכה לבקש ממנו לחדור.

זה ייקח לי עוד כמה פעמים של יבבות אליו לחדור, עד שהוא נענה לי,  ואני מתפוצצת עליו, בשאגה. 

אני לא גאה. 

רמת הדרמה לא הייתה מביישת סצינה בתיאטרון מוביל.

שתוקה בתחת שלי.

זה כואב אחרת. זר שונה ולא מוכר.

אני לא גאה בבכי,

וברעד שאחז בי.

לא גאה שלא יכולתי להשתלט על המחזות שראיתי בעיני.

אני לא גאה בבכי קורע הלב, בפחד חסר כל הפרופורציה. ברעד.

אני לא גאה בקשת התחושות שהציפה אותי. 

בחולשה שבי. בחוסר הפרופורציה בין רמת הכאב להיסטריה.

אני לא גאה.

אבל לפעמים, כנראה, אני גם צריכה להיות לא גאה.

אולי כי סשן זה לא תמיד הפי הפי ג'וי ג'וי, ואולי הוא לא צריך להיות.

זה רק משאיר מקום לגדול, ומלמד אותי, לאט ולא מתפשר, על כמה שאני עדין קטנה. וכמה דרך עוד יש לי.

ויש לי. 

תודה רבה על סשן קשוח. 

תודה שסבלתם אותי. 

תודה שאפשרתם ושמרתם עלי.

תודה שהשקעתם בי.

תודה על האהבה.

Words like violence"
Break the silence
Come crashing in
Into my little world
Painful to me
Pierce right through me
Can't you understand?
"Oh, my little girl

אני תמיד אומרת שאני בחורה פשוטה.

תביא לי יחס וסקס ,תביא לי תשומת לב ובדסמ-  וטוב לי. הרבה בדסמ.

כמה פשוט לעשות אותי מאושרת.

אני לא אומרת מה קורה לי כשאני ללא.

ואפילו כשהסיבה היא הכי הגיונית ונכונה בעולם,

אני קמלה.

משהו בי נכבה לחלוטין, ואני מוותרת.

אני מרימה ידיים מהמשימות הפשוטות ביותר של החיים ואין בי שמחת חיים.

זה דפוק, נכון?

אבל זה המצב.

כמה שזה פשוט לעשות אותי מאושרת, ככה זה גם פשוט עבורי לשקוע.

להתכנס לתוך הבדידות הפנימית שלי,

בפיג'מה שראתה ימים טובים,

מול המסך.

ולהעלם מהעולם.

ואף אחד לא אשם פה,

זה ממש ממש ממש לא פוסט מאשים.

יותר פוסט מבכה 

את החולשה שאני,

ואת האי יכולת שלי להתגבר עליה.

אומרים שכשמישהו צריך להגיד שהוא "חזק" אז כמה הוא כבר חזק? 

אבל כשמישהו אומר שהוא חלש, מה זה עושה אותו?

אני חלשה.