יומן מסע

אהבה, בעיקר כזו מהסוג הסאבי, גורמת לך לעשות דברים שבחיים לא חשבת שתעשי. 

את ועוד איך תעשי- כי תעשי הכל למענו. מתוך רצון להעניק.

גם אם זה בניגוד למה שאת רוצה או צריכה באותו הרגע . 

זה קל להיות סאבית בדברים שאת רוצה. יותר קשה ומאתגר בדברים שהוא צריך או רוצה.

הסברתי את זה לעצמי לא פעם, אבל במעבר בין התיאוריה לפרקטיקה נכנסים הפחדים שלי. השדים. 

וזה אכן  יכול להיות מפחיד.

את יכולה לעשות הכל כדי להיות שם. 

להלחם בכל התחושות המרתיעות , להיות חדורת מטרה, ללמוד, להתכונן, להגיד את כל המילים הנכונות ולא לראות בעיניים.

אבל ברגע האמת עדיין ירעד בך משהו. 

הלב יתכווץ כמעה.

ככה זה מחוץ לאיזור הנוחות.

זה ייקח רק אהבה של שולט, כדי להנמיך בך את גובה גלי הסערה.

רק החיבוק שלו,

המתמיד,

והאיתן,

והביטחון שלו ביכולתיך,

ינסוך בך כוחות וביטחון עצמי.

ידעתי עוד קודם שהיה טוב. 

עכשיו אני בטוחה.

תודה.

האלכוהול מתפס לי במעלה הורידים משחרר לי חשקים במח.

פסים על גבי פסים על גבי פסים.

כמיהה והצורך עודם גדלים בי.

וכל עוד יש בי חלומות יש בי חיים.

זעקות אדומות  ויצירות כלי משליט של אהבה.

ויד מלטפת,

וחיבוק נוגה, רך, כשברקע פס הקול שבחרת.

עכשיו נושמים.

רגיעה לפני המשך הגלים.

תכניות מגירה ליום רטוב.

צלילה מבורכת מחוץ לאיזור הנוחות.

חום הגוף המתפשט, 

מחבר אותי לעצמי בהוויתך.

הדגדגן מחריש את זעקתו הנחבית.

והרצון.

הרצון החזק הזה- לממש חיים.

לנסות להתנסות לעוף.

לינוק  עד לשד עצמות ההוויה.

לעשות.

להיות.

לטעום.

אני עדין אני.

איתך אני רוצה הכל.

מתגעגעת.

♡

"אם יש עוד חלום שבו נוכל לגעת
לצחוק על הכל לחבק ולבכות.
אם פעם נחלום את עצמנו לדעת
האם נגשים את הכל ונחלום לא פחות.

אולי עוד יבואו ימים שיביאו
קצת שקט לנפש ולגוף רגיעה
ואם זה החופש מעבר לדלת
האם יהיה זה האושר שלי והאושר שלך."

אם יש עוד חלום/ יהודה פוליקר

יש אירועים שקורים לך בחיים שאת יודעת שהנה זה- זה.

אירוע מכונן.

אצלי, מדובר באירוע מתחדש חודש בחודשו. טקס.

מסורת.

קווים מקבילים של פרשות מים שנצבעים על פני מרחב נתון של זמן.

אני שוב מבקשת הארכה.

אני מבקשת אותה כסמל.

כדימוי למחויבות שלי כלפי הקולר שלי.

כביטוי לרצון שלי, להיות בישבילך.

כהבטחה, שכל עוד הוא על צווארי, אשתדל לעשות הכי טוב לנו.

אשתדל לעשות טוב.

אתאמץ, תמיד.

ותמיד מתוך אהבה אליך.

אתה עושה לי כל כך טוב.

אתה יוצר משהו בי, שמותר לו להיות ולהביע ולרצות. 

שמותר לו להיות אני.

שמותר לו לאהוב לכאוב.

שמותר לו כל מה שאסור במקומות אחרים.

אני מבקשת הארכה של שתוקשוח.

שזה מותג בכלל עבורי :).

אני אוהבת אותך, אדוני.

מכל הלב ובכל הווייתי.

♡

אתה בתוכי, אהוב יקר.

זורם לי בורידים,

מבעבע לי בבטן.

מקים מאהל התנחלותי בחדרי לבבי.

אתה במחשבותי, אהוב שלי. 

בגרעין תשוקתי.

אתה הפנטזיה שמתגשמת לה,

הרצון,

הסקרנות,

ההתנסות,

הבערה שבי.

כל מה שהוא חיי ומלבלב בי,

כל מה שהוא טוב ומחמם,

כל מה שגורם לי אושר.

אתה מיוחד עבורי ונדיר ויקר לי.

ורק רציתי לכתוב את זה- שתדע אתה, שידעו כולם.

וגם אולי תראה את זה בבוקר וזה יעשה לך קצת טוב. 

אתה בי תמיד, אדוני. 

אתה מרשה לי לאהוב אותך?

♡

אני לא ישנה ימים שזה כבר מגוחך.

אז אולי קו המחשבה לא קוהרנטי מספיק, והניסוח של המשפטים לא מעביר בצורה רהוטה את המסר שאני רוצה להעביר.

לא הכרת אותי אז, כשלא ישנתי.

גם אני כבר לא מזהה את עצמי כך. סהרורית.

עייפה.

עצבנית.

לא מדוייקת.

כבויה.

נלחמת ברצון לבקש ממך לעשות לעצמי את מה שאני כל כך רוצה ממך. 

זה לא אותו דבר בלעדיך.

וזה לא מתאים לבקש.

לתת.

אני צריכה לתת.

אני לא יכולה להיות סאבית עם מי שלא דום איתי.

ועבורי זה צורך של ממש. אני צריכה להיות סאבית. 

אני צריכה להיות סאבית שלך.

אתה חסר לי.

חסר לי כל כך,

שהמרחק הפיזי משפיע על מצב הרוח שלי, על התפקוד שלי, על שמחת החיים.

עוד קצת.

עוד מעט.

עוד טיפטיפונת.

אני אוהבת אותך.

התרגלתי כבר שאני לא נרדמת.

התרגלתי לבחילה שזה עושה לי במהלך היום. ללחץ ברכות.

למרחק בינינו אין הרגל.

רק הרצון והצורך גוברים.

אליך .

לשוט המחמם, המכין.

לפסים הנצבעים,

אחד אחרי השני,

מקשטים את אחורי, ירכי.

הנפש מחפשת עוד ועוד.

יותר ממה שהיא יכולה.

מין שאיפה כזו למצוינות, לשלמות, להקצנה, לאקסטרים-  שעדין לא הגענו אליו.

בבקשה קח אותי לשם,

לעוד קצת הזה, שאני ספק יכולה לו.

למה שעודני חוששת מפניו.

להקצנה הזו שאני צריכה.

לקצה.

לאיבוד ההכרה הזו בעניים פקוחות,

לריחוף שנוצר מידך.

עד שאני לא מסוגלת לדבר יותר והגוף שלי מלא חום מנחם.

לביטחון שיש לי איתך.

לשחרור.

לשינה עמוקה.

לחופש.

אני זקוקה לך כל כך.

למרחק הזה אין בי הרגל.

לחוסר בנשמה אין הרגל.

אין בי שקט. 

ואין בי קבלה.

אני זקוקה לך.

תודה על השקט, אהובי.

אני אוהבת את מה הוא מאפשר.

השוט מחמם את האוירה. בהעדרה של הספירה,  הוא מאפשר  לי להתכנס פנימה, להתרכז בביצוע ובמה שמבעבע עמוק בנשמה.

הוא מאפשר לשחרר מחשבות ולחוש.

להזיע את הכאב החוצה.

רק שיש שקט שכזה אפשר לשמוע את הרעד העובר בגוף כשהמקל פוגע בו שוב ושוב. לאט.

אפשר לשמוע את התזוזה הקטנה של הברך המתקפלת פנימה , מתמודדת.

הידיים הפרוסות על גבי הקיר, נוזלות למטה מילימטר נוסף עם כל מכה.

הגוף שלי כולו מנהל דיאלוג ללא מילים עם הגוף שלך. יוצרים ביניהם אינטימיות ומיליון קשרים חמים, עוטפים.

היבבות מתחדדות ליצירה מושלמת.

הגניחות הופכות שירה.

ויש אהבה, אהוב שלי.

כזו שיוצרת התפוצצות של רגש. כזו שמתגברת אצלי. כזו שאני מקווה שגדלה גם אצלך.

תודה על השקט, אהובי.

לא מצליחה לישון.

כבר תקופה.

סהרורית.

אני קצת סמרטוט כרגע, אני מודה. 

מכונסת ומקווצ'צ'ת.

הקרקע קצת נשמטת לי מהרגליים. ולא בקטע טוב.

לא יודעת כמה זה כיף לך, לסשן סמרטוט. קצת מוחצים אותו והוא כולו נוזל.

אני כל כך חזקה ומאופקת במשך כל היום. ממוקדת מטרה.

מפוקסת.

לא מראה פחד או חשש או קושי.

ממוסכת בחומות.

ואיתך יכולתי להרשות לעצמי לבכות.

ולהרגיש. 

וכשאפשרתי לעצמי להרגיש זה היה כאילו נפתחו לי כל הברזים.

הייתי עם עיניים עצומות. כדי לאפשר לרגש לצאת, כדי להחביא את המסיכה.

וסליחה.

סליחה שלקח לי זמן לשחרר.

ובבקשה אל תכעס עלי.

זו תקופה קשה עבורי אבל היא לא מפחיתה מרגשותי כלפיך.

אני אוהבת אותך.

ואני מבטיחה לך- אתגבר!

שלך.

♡

אומרים שצרות באות בצרורות. כל העולם שלי כרגע צרורות שכאלה.

אבל אני תמיד חזקה. 

אני תמיד בסדר. *תמיד*

כתבתי איזה פוסט קשה לפני כמה ימים ומיד מחקתי אותו .

אפילו קצת התביישתי שכתבתי כזה דבר ונשמתי לרווחה שלא ראית.

נשבעת לך שאני לא מהסוג המתאבד.

אבל אני לא רוצה לחלוק.

לא רוצה לדבר על זה.

לא רוצה לשתף.

בין כה וכה איש לא יכול לסייע. ה-"לדבר על זה" לא עזר לי מעולם, ואין שום סיבה להניח שזה יעזור לי עכשיו.

זה נראה אנוכי כל כך לבקש כאב עכשיו. לא מתאים למרחק ולסיטואציה שנוצרה. 

מותר לסאבית להרגיש עלבון על העולם?   גם אם היא לא לגמרי צודקת? 

כי אני עדין סאבית, אתה מבין?

בין השאר, זה היה מתיחת גבולות שלי. 

מתוך רצון וצורך שלי לרצות אותך. גם במחיר מסוים שלי. זו תמיד הייתה, וזו תמיד תהייה הנטייה הטבעית שלי, אתה מבין?.

ולמרות ההתרסה הרגעית, ולמרות הסיכון,  הייתי עושה את זה שוב, ללא היסוס.

אני מבקשת את ההארכה היום.

כדי לדעת שזה מאחורינו. קטן עלינו.

שהכל בסדר.

שזה לגמרי בסדר.

שיש לי עדין מקום אצלך.

ושאני רצויה. 

 שיש פינה שקטה, אי ירוק של שלווה.

אני מבקשת הארכה, מתוך מקום מאוד נמוך בחיי כרגע, 

מתוך מקום שמתחנן להבנה שלך,

מתוך מקום שזקוק לך יותר מכל.

זקוק לאדון שלי.

זקוק למקומי.

מבקשת, אדוני.

הלחץ נבנה בתוכי לאט.

מעכל אותי כמו חומצה מטפטפת מתוך קרע בצינור וממוססת את החומר הרך איתו היא באה במגע.

טיפה אחת

ועוד אחת

והצריבה גדלה.

מתרחבת לתוך שלולית שמאיימת על המשך נשימתי. 

אין לי נטיה להתאבדות וזו לא זעקה לעזרה.

רק שלפעמים, כשהשלולית פוערת בי חללים בבטן, אני לא יכולה שלא לחשוב על המכתב שאשאיר.

אחד לכל שנה של הילדים.

מה שלומך? הכל בסדר? שואלים אותי יקירי במהלך היום.

תמיד בסדר. אני עונה.

הכל תמיד בסדר.

*סגור לתגובות*