אומרים שצרות באות בצרורות. כל העולם שלי כרגע צרורות שכאלה.
אבל אני תמיד חזקה.
אני תמיד בסדר. *תמיד*
כתבתי איזה פוסט קשה לפני כמה ימים ומיד מחקתי אותו .
אפילו קצת התביישתי שכתבתי כזה דבר ונשמתי לרווחה שלא ראית.
נשבעת לך שאני לא מהסוג המתאבד.
אבל אני לא רוצה לחלוק.
לא רוצה לדבר על זה.
לא רוצה לשתף.
בין כה וכה איש לא יכול לסייע. ה-"לדבר על זה" לא עזר לי מעולם, ואין שום סיבה להניח שזה יעזור לי עכשיו.
זה נראה אנוכי כל כך לבקש כאב עכשיו. לא מתאים למרחק ולסיטואציה שנוצרה.
מותר לסאבית להרגיש עלבון על העולם? גם אם היא לא לגמרי צודקת?
כי אני עדין סאבית, אתה מבין?
בין השאר, זה היה מתיחת גבולות שלי.
מתוך רצון וצורך שלי לרצות אותך. גם במחיר מסוים שלי. זו תמיד הייתה, וזו תמיד תהייה הנטייה הטבעית שלי, אתה מבין?.
ולמרות ההתרסה הרגעית, ולמרות הסיכון, הייתי עושה את זה שוב, ללא היסוס.
אני מבקשת את ההארכה היום.
כדי לדעת שזה מאחורינו. קטן עלינו.
שהכל בסדר.
שזה לגמרי בסדר.
שיש לי עדין מקום אצלך.
ושאני רצויה.
שיש פינה שקטה, אי ירוק של שלווה.
אני מבקשת הארכה, מתוך מקום מאוד נמוך בחיי כרגע,
מתוך מקום שמתחנן להבנה שלך,
מתוך מקום שזקוק לך יותר מכל.
זקוק לאדון שלי.
זקוק למקומי.
מבקשת, אדוני.
