יומן מסע

התרגלתי כבר שאני לא נרדמת.

התרגלתי לבחילה שזה עושה לי במהלך היום. ללחץ ברכות.

למרחק בינינו אין הרגל.

רק הרצון והצורך גוברים.

אליך .

לשוט המחמם, המכין.

לפסים הנצבעים,

אחד אחרי השני,

מקשטים את אחורי, ירכי.

הנפש מחפשת עוד ועוד.

יותר ממה שהיא יכולה.

מין שאיפה כזו למצוינות, לשלמות, להקצנה, לאקסטרים-  שעדין לא הגענו אליו.

בבקשה קח אותי לשם,

לעוד קצת הזה, שאני ספק יכולה לו.

למה שעודני חוששת מפניו.

להקצנה הזו שאני צריכה.

לקצה.

לאיבוד ההכרה הזו בעניים פקוחות,

לריחוף שנוצר מידך.

עד שאני לא מסוגלת לדבר יותר והגוף שלי מלא חום מנחם.

לביטחון שיש לי איתך.

לשחרור.

לשינה עמוקה.

לחופש.

אני זקוקה לך כל כך.

למרחק הזה אין בי הרגל.

לחוסר בנשמה אין הרגל.

אין בי שקט. 

ואין בי קבלה.

אני זקוקה לך.