חברה שלי אמרה פעם משפט לבת שלה שנחקק לי.
הן שוחחו על יחסים.
שיחה של אם ובת במטבח.
וככה בין הכלים למדיח, ובין הצלילים של החיים הפשוטים בבית, זה נחרט בי.
"זה לא מספיק שהוא גבר טוב. זה חשוב שהוא ידע להפנות את הטוב הזה כלפיך".
13 שנה בבית ההוא לא הרגשתי בית.
זה לא היה המקום שלי.
לא הפינה שלי.
לא הנחמה ולא השקט ולא הרוגע שבית אמור להקנות לך.
חכמים האמריקאים שמבדילים בין house לבין home.
לא הייתי home.
גם לא כשניסיתי להפוך אותו לשלי.
אנחנו יושבים במרפסת.
מוזיקה נעימה שאתה בחרת מתנגנת לה ברמקול.
זוג חברים בדרך לקפה.
הבאנו שולחן חדש ויפה למרפסת, שמתאים לאור הצהוב שאתה התקנת בה.
נסענו להביא את השולחן אחרי שאתה הכנת ארוחת צהרים ואחרי שאני שטפתי את הריצפה.
צלילים של בית.
של חיים פשוטים.
של יחד.
וככה, כשהרוח הנעימה מלטפת לי את השיער הרטוב שלי,
ואני לוגמת מהקפה,
ואתה נח לידי וקורא ספר,
אני פתאום מבינה כמה שאתה עושה לי הרגשה של בית.
שנינו צוחקים על זה שאנחנו מתנהלים כאילו והיינו נשואים כבר 30 שנה.
אבל האמת היא שאני לא רוצה אחרת.
טוב לי, כי אתה עושה לי טוב .
כי אתה טוב אלי.
קשוב אלי. ומבין.
ואני יכולה לזקק עוד אלפי רגעים של אכזריות של סאדיזם טהור שיוצא ממך בסשנים,
סאדיזם שאני מתה עליו , וזקוקה לו,
ואני יכולה להפגיז בתיאורים של קיין ושל חדירות אנאליות,
אבל האמת היא, אדוני, שיש הרבה יותר בדסמ בשקט הזה , שאתה יוצר בי.
אני שלך, אדוני, עוד הרבה לפני כל זה. (למרות שאני מודה שאני מילל בלי כאב, ואני מתנצלת על האי איפוק הזה שלי).
אני רחוקה מלהיות אישה חלשה.
אני רחוקה מלהיות חסרת יכולת.
ואני בוחרת בך, אדוני,
כי אתה,
עושה
לי
בית
בלב.
בדסמ
