אני כל הזמן מתגעגעת אליו.
כשהוא לא פה ואפילו כשהוא פה.
ואז כשהוא פה, אני דורשת לעצמי את כל הזמן שלו, את כל תשומת הלב שלו. גרידי. את כל האהבה ואת כל הסאדיזם. הכל.
זה כאילו אני לא יכולה להסתפק בפחות.
ולפעמים אני רוצה את זה בצורה כל כך נזקקת שזה סוציומטי ואגואיסטי. אבל הגעגוע אליו, אל החום ואל האטרף, ואל המקום הנמוך שאני צריכה, אל האכזריות, ואל הרוע, השימוש, גוברים לי על הראש.
אי אפשר לברוח מהפחד שמתגנב לי - זה עבורי, או גם עבורו? הוא צריך את כל התיק (הענק) הזה?
כי זה קצת לא נורמלי, לא?
לרצות אהבה כזו, מנמיכה, משפילה, כואבת. אבל אחת כזו שמלופפת בד בבד עם חום וחיבוק ורגש ושקט ושלווה של יחד.
זה נראה כאילו לבקש יותר מדי. (זה מגיע לי בכלל?)
ואז הוא מוכיח לי כמה סבלנות יש בו. וכמה עמוד שדרה. וכמה חכמה. לא נותן לי להתפזר יותר מדי, לא נותן לי להחליט היכן שלא בא לו.
תופס אותי כשאני נופלת ובעצם בכך תופס אותנו.
לוחש לי מילים של זוגיות שנכרחות להן במילים של שליטה.
חיים שכאלה.
היום עברו 4 חודשים שאני בטוב.
4 חודשים שאתה נותן לי את כל מה שאני צריכה ועוד. עוטף אותי בצחוק שלך, ובחוזק שלך, מסמן אותי, כובל אותי אליך.
גורם לי לנזול ולייחל להתגעגע כך.
4 חודשים שאני צמאה בעודי שותה לרוויה.
4 חודשים של ביטחון ושל בית, של כניעה מרצון ושל שליטה. של כאב משולב עונג.
ואני רוצה עוד 4 חודשים כאלה.
או עוד 7 שנים.
או, אפילו שזה קצת נאיבי, בכלל.
אני אוהבת אותך.
