יומן מסע

מה יש בסבל אנושי שמנזיל אותי כל כך?

כשאני שם, בסטייט אוף מיינד,  כשהוא מתייחס אלי על גבול האכזרי כמעט,

רע.

קשוח.

קשוב ונסתר ממני.

כשהגבול שלי, של ההכלה , מגיע שם לקצה שלו,

כשאני פוחדת.

באמת פוחדת,

מהמכה שצפויה להגיע.

פוחדת ומאחלת לה, לכימיה הטיבעית שהיא מציפה לי בכל הגוף.

אני תוהה מה יש שם במקום הזה של האי נוחות, ושל הלקיחה.

של לקיחה אותי בכח.

כשאולי לא במוד לי. עייף לי. מאוחר לי. כשאני צורחת מכאב, או מלחששת שלא. כשלא מתאים לי. כשאני לא קובעת. 

כשהוא מתעלם לגמרי ממה שאני באותו רגע והופך אותי לשימוש שלו. לחלוטין.

מה יש שם במקום הזה, של החוסר אונים המוחלט, שכל כך מדבר אלי?

שכל כך מתגעגע להיות במקום הזה?

שכל כך נזקק.

להיות לו.

~~~~~~~~~~~~~~

אני רוצה לריב איתך עם קיין של זקנים, בבית אבות.

בעוד 7 שנים :)

ובנתיים,

בבקשה תרביץ לי עם קיין, אדוני 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ברכב. חולה. נוהגת הביתה. משוחחים.

-"אני חרמנית פצצות אדוני"

-"באמת חשבתי להשתמש בך הבוקר, אבל היית כל כך שפוכה ואני אומנם סאדיסט, אבל  עדין לא נקרופיל "

-"אז רק תרביץ לי קצת עם קיין, בבקשה?"

-"אל תתחילי איתי. כי זה יעלה לך יותר."

~~~~~~~~~~~~~~~~