יומן מסע

אחרי זה, אני אזכור את הצביטה בכוס.

שתי אצבעות לוחצות חזק, בצידי שפתי הכוס החיצוניות.

הכאב מפלח ומונע תזוזה.

הבטן התחתונה עולה אוטומטית כלפי מעלה, בורחת לא בורחת מלפיתה, מחפשת מרגוע, חושפת את התחת אל על, מונעת סגירת וכיווץ הפלחים.

אני צווחת קלות, חורקת.

והוא ממשיך להצליף, בכל הבא ליד, בידו השניה. 

אחרי זה,  אני אזכור  את החניקה, מהסוג שחודר לנשמה.

הוא שואל אותי שאלות שם, ואני לא מסוגלת לענות, רק להתרכז במה שנשאר מהיכולת שלי להכניס לתוכי אוויר. לחרחר.

לרייר קצת, מתוך חוסר היכולת לבלוע.

אחרי זה אני אזכור את החגורה מלופפת לי סביב הראש, וסביב רגליי המיושרות, מורמות אל על.

את הפחד שיפשט בי, בעוד ההצלפות יעברו מעכוזי, אל מאחורי ירכיי. את העונג המקל, המלחלח שהוא יקח ממני, במגע אצבעו. על עונג משלמים בכאב, הרבה כאב.

10, תודה

בכל צד.

אחרי זה אני אזכור 10 מכות רצופות של קיין. שורות צורבות מסמנות . 

אני אזכור כמה כאב לי, וכמה ערגתי להן.

אני אזכור בגוף. אבל גם במיינד, את הסם המיוחד הזה. 

אחרי זה אני אזכור שהתחננתי.

פטתית, עלובה, בקול מתייבב ואמיתי, מתוך צורך חם ולוהט של התמלאות, נענתי בצריבה של קיין. מתמשכת, דורשת.

התחננתי ובכיתי אליו,  והוא נותר לבוש.