הוא ישן עם הגב אלי, ואני כבר ערנית לחלוטין, מציקה לו.
אני מדגדגת אותו, מנשקת נשיקות קטנות בגב,
מעבירה את היד על התחתון התפוחים, משחקת לו בשיער.
זה לא לוקח הרבה זמן,
הוא תופס לי בקוקו שינה ונועץ אותי בכח על זקפתו.
אני מתמסרת לזה. אליו. אלי מפשעתו.
יש מציצות בוקר ויש מציצות בוקר, והבוקר אני מתענגת עליו. מלקקת, שואבת, משחקת עם הלשון. התעוררתי- נתינה.
הוא הופך אותי על הבטן, חודר אותי, ומגלה שאני כבר ממש רטובה אליו.
זה נעים לי. להרגיש אותו בתוכי.
זה מענה לצורך, וזה נחמה , וזה אנרגיות וזה תקשורת. וכל מה שאני שומעת ברגעים האלה מבלי שהוא מדבר זה כמה הוא תאב אלי ושהוא אוהב אותי.
ואז אני מרגישה אותו נדחק לחור הצמוד.
אני מיידית מפחדת. יד אחת שלי נשלחת לדגדגן ועם השניה אני עוזרת לו, ומפסקת לחי אחורית.
אני רטובה מהזיון והחרמנות שלי, אבל זה לא מספיק. לא לטובת עונג.
"בבקשה שמן" אני מבקשת.
כתשובה הוא מהדק אותי למזרן וחודר.
אני צורחת ונאנקת מכאב.
הוא מזיין אותי בניאות קטנות וכואבות ומדי פעם חודר עמוק יותר.
"בבקשה די, בבקשה מספיק" אני מיללת מדי פעם. והוא ממשיך.
הכל יבש וכואב, ואין מצב באופן הזה, ללא סיכוך, שזה יהיה לי נעים.
אפילו האצבע שלי, המנגנת על הדגדגן, לא מצליחה להביא לי נחמה, לא מספיקה כדי להכיל את הכאב.
הוא מפסיק כשהוא מחליט שדי.
מספינק אותי על הטוסיק, ואומר משהו על תחילתו של יום.
אני מבקשת עוד קצת נעחם.
אני זקוקה אליו, וקשה לי להכריז על סוף.
כשלבסוף הוא מסיים, כל המצעים רטובים, התחת כואב, ואני נמרצת ומחוייכת.
מחכה שוב, לשוב.
לעוד.
מנסה להבין במקלחת, אם זה שווה או לא שווה להציק לו בבוקר.
