המח שלי נמחק. ממש.נמחק.
צף באקווריום של סמים שהוא עצמו מפיק.
~~~~~~~~~~~~~
א היא השכנה הונלית המהממת שלי. היא האדם הונילי הראשון לו סיפרתי מי אני באמת. יש לה ראש פתוח ולב מקבל ואמפטיה והיא משהו מיוחד. ולא היא לא בכלוב. ולא תהיה כנראה.
הווטסאפ שלי מצלצל.
"קפה?" א שואלת אותי. זה מנהג שלנו. קפה במרפסת שלי בהזדמנויות שיוצא.
"אני באמצע סשן אבל את מוזמנת"
"רצינית?!"
"בטח. בואי. חויה." אני רושמת לה אבל די בטוחה שהיא לא תבוא.
"אני באה לקצרה".
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אנחנו יושבים על הספה ומקשקשים. זורם להם יפה וזה כיף לי. זה בונה ביניהם תקשורת ועוד מעט הם יצטרכו אותה.
הסשן מתחיל בחימום.
מדי פעם עוצרים ומסבירים, ספק לו, ספק לא'.
מדי פעם צוחקים. ממש צוחקים. כולם . צחוק בריא ומשחרר וכיפי.
מהר מאוד הוא לוקח חלק פעיל בסשן.
לשמחתי הוא לא מפחד עלי. נותן עבודה. לא מרחם.
ככל שהוא מצליף יותר, הוא מבין כמה אני יכולה להכיל. הוא מוריד חששות ומצליף חזק. אני מרגישה את התהליך הזה בהצלפות שלו. וזה נעים לי, האינטליגנציה הריגשית הזו. יכולת קריאת הגוף.
הם עוברים לקיין. הדיבורים והצחוקים שלי מטמעטים.אני עוברת למוד מכיל.
א' צופה קצת ואז פורשת הביתה.
אחרי שהיא פורשת הם משתחררים ממש.
כל אחד מהם עם כלי משחיט אחר והם מצליפים בתורות, מצדדים שונים.
אני כבר לא מזהה מי מצליף מתי.
אני נושמת לתוך הכאב.
אני שומעת אותם מתנשקים קצת ומחייכת ושומעת גם את החגורה שלו נפתחת.
אני בוערת מרצון. מצורך.
הם צליפים. והוא חודר.
וזהו. העונג מוחק אותי. מוחק לי את הראש. מציץ אותי הנאה מטורפת שאי אפשר להשוות אותה לשום דבר אחר.
הדבר הכי ממכר בעולם.
הוא יוצא ממני מבלי שגמר והם ממשיכים להצליף.
והוא חודר שוב.
ושוב אני מתנתקת מנשמתי מרוב עונג.
ואז הוא חודר לי לתחת.
והיא ממשיכה. להצליף.
אני מאבדת קשר עם המציאות.
הם ממשיכים בסבבים האלה, מדברים ביניהם מדי פעם, מעלי. כאילן ולא הייתי שם כלל.
והוא משתמש בי. כשבא לו. בין לבין.
והיא מצליפה.
היה לי סשן מטורף.
ממש.
תודה רבה לשניכם .
"בואי, נרוץ לשדות, שמיים יפתחו
ננשום אוויר כנוע, לנוע לנוע לנוע
בואי, עכשיו זה קורה זה לא במקרה
ששדה מתגלה והאור מתבהר והשקט גובר
נגיד שעולם מתגלה עלינו עכשיו
ואין צורך לומר מילים שזמנם נגמר
נגיד שהסכמת לוותר על חומות מגדלים בשמיים
בואי נרוץ מפה מהר מפה מהר"
