יומן מסע

אנחנו מצחקקים שלפחות פה יש לו נוף יפה. לא כמו לשאר. 

כי לעומת בית הקברות בראשון, דווקא בית הקברות ביבנה הוא עדין שדה פתוח. אני אומרת עדין כי באופק יש עבודות בניה לקבורה בגובה ואז גם הוא יהיה מורבידי לחלוטין. עניין של זמן.

הייתה לו משפחה קטנה- אישה ושני ילדים. 4 נכדים סהכ. היו מעל 200 איש בלוויה. זה אומר משהו. הבת שלו הספידה לו וזה כאילו הוא דיבר. היא לחלוטין הוא בקטן. 

צריך להשאיר צוואה לילדים להגיד להם לקבור אותי הכי זול שרק אפשר. ושלא צריך לבקר. שיחיו את החיים שלהם בשלווה וברוגע.ואז לא משנה אם זה מורבידי בקומות או בשדה פתוח. 

אחד עורכי הדין פה בלשכה המשפטית אומר שבעיקרון צוואה תופסת גם אם היא לא אושרה אצל נוטוריון והוחתמה בבית משפט ובלה בלה בלה. בטח כשמדובר ברצונות על אופי הקבורה.

אז כדאי.

כל כך הרבה מוות לאחרונה אי אפשר שלא לחשוב על המוות של עצמך. ואני בכלל לא בדיכאון אבל מחשבות על מוות צצות לי כל העת האחרונה.

גם חלמתי עליו. הלילה. 

חלמתי שאני מתה במיטתי. כמוהו. בשישי שבו הילדים הלכו לאבא שלהם. הבית שלי עשוי בטון ומתפתח בו חום רב ובחלום היה שיא הקיץ וחום חריג. הריח הגיע עד אליהם. התעוררתי לפני שהספקתי לגלות אם הם זיהו.

בחלום שלי השארתי צוואה.

מה כתבתי בה אני דווקא זוכרת טוב. 

נראה לי שאני צריכה כאב מאדם אהוב ואדם אוהב, כדי להפסיק את המחשבות האלה.