אני כבר לא מתרגשת משום דבר.
כלומר, מתרגשת בטח מתרגשת, אבל ממש ממש קשה לרגש אותי. ראיתי לא מעט. חויתי עוד יותר.
אז זה אתגר.
אני אוהבת לחגוג את ימי ההולדת שלי.
אני יודעת שזה לא פופולרי ולא "קול". הרהה יותר "קול" בימינו להגיד "אני לא אוהב.ת לחגוג או לציין" וגם להחמיץ פנים תוך כדי. ולהצניע.
פפפ זין על זה.
אני ילדה קטנה שאוהבת לציין את היום המיוחד שלה בשנה. אני הרי גם ככה לא גדלה ונשארת תמיד בת 18. 🤪
(ואולי זה קשור לזה שכשהייתי ילדה- לא היו לי ימי הולדת. לא עוגה ולא בלונים. אז אני מפצה על כך. אבל זה לא באמת חשוב כרגע).
ודווקא נראה שהאיזון שבו הדברים מתסדרים לקראת התאריך - מדויק לי במיוחד.
בין המשפחתי, בין החוייתי, בין הבין אישי לבין הבדסמ.
ואוווו איזה בדסמ.
הכל מהכל והכל מדויק לי.
ואני מוצאת את עצמי מתרגשת.
מאוד.
מאוד.
מאוד.
ולכל הלוקחים חלק- תודה! תודה! תודה!
~~~~~~~~~~~~~~
איזה תענוג מיוחד זה לחוות סשן אימפקט ממישהו שיודע מה הוא עושה. מיד מנוסה ומיומנת.
את לא צריכה להסביר. או לכוון. או להדריך. את לא צריכה להיות בשליטה. לא נדרש ממך להיות בכוננות ולהכיל טעויות.
את יכולה לשחרר.
ולהיות בטוחה.
ואיזו מתנה ענקית זו.
ומתחשק לי עוד מזה.
וגם זה עוד יבוא.
