פרולוג:
קשוח,
מהרגע שביקשת וקיבלתי את מקומי תחתיך הבלוג הזה הפך להלל והדר אליך.
פוסט זה איננו כזה .
ועל כך סליחה אליך. ואליך בלבד :)
אני לא אומרת סליחה.
לא מתכוונת להגיד גם.
וגם לא צמה.
גם ככה חתימתי לרעה.
וגם ככה קשה לכפר על עוונותי. בילתי אפשרי אפילו. ואני לא מתאבדת על כפרות שכאלו.
ניסיתי לספר לו.
באמת שניסיתי.
ואפילו הגעתי למצב שהוא מבין שיש משהו. שחסר לי. שיש צורך שקיים שהוא לא נותן לו מענה.
ואז גם לי נפל האסימון- הוא גם לעולם לא יוכל.
אז מה אשיג בכך שידע את הכל?
חוץ מלהכאיב מאוד?
רוצים לקרוא לזה פחדנות? אולי
רוצים לקרוא לזה נבזות? לכו על זה.
זה מצופה ממני להתנצל, נכון?
ואני הרי גם ככה עושה כל חיי מה שמצופה ממני.
לא חשוב כמה זה לא מתאים לי.
לא חשוב כמה זה לא בישבילי.
ילדה טובה.
לא עוד.
אני מספיק חשובה.
אני צריכה להיות מספיק חשובה.
מספיק חשובה כדי להיות מאושרת.
חשובה לעצמי.
זה לא קשור אליו. בכלל לא.
והמגבלות החברתיות, המוסכמות שהוא גדל עליהן כובלות אותו אפילו יותר משהן כבלו אותי.
אתם יודעים מה ?
בעצם סליחה.
סליחה ממני.
על זה שאני לא מצטערת בכלל.
אפילו לא קצת .
אפילו לא טיפה.
סליחה, אבל לא.
