לפני 7 שנים. 17 באוגוסט 2017 בשעה 18:17
כל היום אני מתלבטת איך לנסח את הפוסט הזה.
כותבת מילה או שנים.
לא נראה לי מספיק טוב.
מורידה לטיוטא.
מוסיפה עוד חצי משפט. מלטשת.
הכל נראה לי קטן כזה יחסית למערבולת שיש בפנים. יחסית לצורך ולהכרת תודה.
זה נראה לי לא מספיק, פשוט לבקש ממך.
זה מרגיש כאילו זה צריך להגיע עם איזה מחווה ענקית כזו, בסדר גודל ההולם אותך , המתאים לך.
לא פחות מזה.
והיה לי כל כך טוב היום אדוני.
להיות שם.
איתך.
במגע עמוק, מרפא.
בליקוק ומציצה מלאי תאווה אליך.
בלי המניירות שלי.
נקייה להיות שם עבורך.
לעשות לך טוב.
והנני מבקשת גם כעת, בכתב.
בלי טיפה של ציניות, או גחמה-
להחזיר את קולרי לצוארי,
ולהמשיך להיות שייכת.
לך.
