הבעבוע לא מתחיל בתחתונים.
הוא מתחיל אי שם במעמקי הבטן.
מתובל עם כימיקלים ורעיונות ששולח לו הראש.
האף מתמלא ניחוחות של תבשיל ערב ונימוח שהתבשל לו זמן מה על אש קטנה, והעיניים נוצצות למחשבה.
פעימות הדגדגן מורגשות, מודגשות, עד לכדי ספירה ברורה של השניות שנותרו עד לפגישתנו הקרובה.
וזה רעב שלא ניתן להכיל אותו בתוך הלב,
אז הוא נוזל לו החוצה, מרכך את העור, מכתים את התחתונים, שוטף את פלחי העור הנפוחים, רוטטים.
ואני רוצה להרגיש.
אפשר לטעות ולחשוב בקלות שזה מיני. וזה גם כמובן.
אבל אתה מכיר אותי טוב מזה.
מדמיינת אותנו בסיטואציות אפלות כאלו. ספק רעות ספק אכזריות, מגבירות את הרצון אליך. מגבירות את הכמיה והצורך. קשות מדוייקות וקפדניות, דורשות ואוהבות.
המיינד הזה שלי, הוא חולה, אתה מבין?
רוצה לכאוב איתך .
רוצה בך.
רוצה ברצון שלך לממש לשתינו.
המיינד מתפרע לי. חושק ומתאווה. מרעיב לי את חור התחת, מזקיר לי את הפטמות.
מסתובבת לי סמוקה היום.
מבלבלת מילים.
ראה אותי צועקת פה בבלוג.
פוסט אחרי פוסט.
גאוותנית ורברבנית. מתגאה בכל סימן, סדק או ניואנס. בא לי לצרוח לכולם. בא לי להראות. להתגאות עוד. זו לא רק הפומביות הלא ממומשת הזו שחיה בי. זה מימוש האהבה עצמה.
מחפשת אותך. בכל מדיה אפשרית.
קרובה אליך – במה שמותר לי– מילים כתובות הפורשות את נפשי החוצה. המקנות לי רגעי שחרור.
עד הפוסט הבא.
וזה פשוט האמת.
כמה שזה פשוט להרגיע אותי.
רעב כזה. בילתי נדלה.
אליך.
אל הבדסמ , איתך.
געגוע אדוני.
געגוע.
רעב.
♡
