יומן מסע

אני אוהבת את השתיקות המיוחדת האלה בינינו. 

כשאני עקודה וכואבת, שרירי רועדים מעומס המאמץ. כשאני שלמה, חבוקה בזרועתיך, מתמסטלת עוד קצת מריח הגוף שלך.

אני חושבת שיש בשתיקות האלה משהו מרפא. סוגר מעגל ומזכך.

אבל יותר מהשתיקות אני אוהבת את הייבבות.

יודע למה?

כי הן אמיתיות ומגיעות לי מהקריביים.

אי אפשר לזייף אותן.

הן לא כמו חיוך, או כל התנהגות יומיומית אחרת שלי, שמבליגה על קושי שקיים,  שמסתירה, שמנסה לגבור עליו.

הן אמיתיות.

כשאני מבקשת ממך לתת לי ליבב באופן הזה, אני מבקשת ממך שחרור מקושי מצד אחד, ולהיות אמיתית איתך מצד שני.

אני מבקשת ממך אמת שלי.

זה לא הקשרים סביב פירקי שאתה קושר, זה הקשרים סביב ליבי שאתה מתיר.

אתה, אדוני, הכי טוב לי בעולם.

כל כך פשוט, וכל כך אמיתי.

לכן- אני כל כך שלך.

אני זקוקה לך.

אני רוצה להאמין שאתה זקוק לי גם (אפילו שזה קשה לי).

אני על אנדרופינים עדין,

כולי מעופפת על איזה ענן כזה שיצרת.

בדסמ לא היה מטרה היום, אלא הדרך.

תקשורת נדרשת בינינו.

והיבבות לא הסתירו ממך דבר. וגם אני לא. 

אני מאמינה בנו, אדוני.

באמת באמת.

אני כל כך מאמינה בנו.

במשהו המיוחד הזה שהוא שתוקשוח. :)

תודה רבה

♡

"נח לך, זונה?"

"לא אדוני"

"יופי"

"אדוני, תחדור אותי בבקשה"

"לא"