במסע הבדס"מי שלי, לקח לי זמן להבין שאני פומבית.
לקח לי עוד יותר זמן להבין עד כמה.
היום, כשאני מתחילה להבין את העומק של הדבר הזה בנבכי נשמתי, עם ההבנה מגיעה גם על ההפנמה שהפומביות שלי לא יכולה להיות ממומשת בצורתה המלאה.
זה מהווה קרקע פוריה לפנטזיות הנבנות בי סביב הציר הזה.
אז אני מממשת מתוכן את מה שכן ניתן.
אני זועקת פה, בבלוג.
אני מפרסמת תמונות, באישורו.
אני חולה על קהל (שהוא כמובן בוחר בקפידה).
אבל אני סוטה מהנושא שלשמו התכנסתי.
אמצע היום. בית קפה שכוח אל באחת מערי הארץ במרכז המדינה.
נשלטת אחת, רוטטת. גיצים עפים לה מהאוזניים, הדם מבעיר לה את הנימים מתחת לורידים, מנפח לה את הדגדגן, והרגליים צמודות חזק חזק, שלא תטפטף לה הרטיבות החוצה.
שולט אחד, מאופק. אסוף.בטוח בעצמו. ישיבתו זקופה, קולו יציב. עיניו מתיירקות מהשמש ומישירות מבטו אליה, מעבירות לה גלי חום ועונג, שרק הוא מסוגל לתת לה.
מדברים
נזכרים
שותים כוס קפה
אם היו בוחנים אותנו, כשאנחנו כך, מה היו רואים?
והאם הבחין מישהו בסטירה שנחתה לי מדי פעם על הפנים, כאילו בצחוק?
האם שם מישהו לב לשניה הזו שמשכת אותי חזק בגרון אליך, ואיימת לתלוש לי אותו מהמקום?
סשן על כוס קפה.
ללא מגע. או מין. או עירום או כלבה על ארבע.
בנועם.
ברגוע.
בהכי מנטאלי שאפשר.
אתה יודע לעשות לי את זה כך. בפשטות.
*ורק אתה יכול.*
ומזלי- שזה אתה.
תודה.
(ותודה על הקפה)
#וככה.פתאום.חוזר.לי.החשק.לכתוב.
