עקבתי אחרי כתביו בכלוב לא מעט זמן .
ולא, אינני איזו ציידת מדופלמת.
משהו בו, בהתמסרות שלו, בחיות שבו, בעומק הרגש שלו- פרט בי מיתרים בבטן .
אז כשהוא ביקש כאב, הוא דיבר אלי.
הזדהתי איתו, עם סיבותיו, וידעתי שיש לי את היכולת לעזור לו.
מה שלא ידעתי, שגם בו יש את היכולת לעזור לי, לתת לי.
זה היה סשן אינטימי כל כך.
משחרר.
כאילו שהוא נועד להיות ורק חיכינו לו שיתגשם.
והוא ספג.
ספג הרבה.
את האטבים המרובים שעליו הסרתי עם השוט הקטן.
והצלפתי.
הרבה.
אחוריו האדימו והחליפו צבעים, הוא התקשה לעמוד במקומו.
נפשו ניגנה, ריחפה.
החזקתי בה על כף ידי , ונזהרתי פן תיפול.
חיבקתי אותו כשהוא בכה דמעות של אמת.
ליטפתי כשכאב.
והקשבתי לו כשביקש לכאוב עוד.
ואפשרתי לטעום, טעימה קטנה ממה שפחד ממנו כל כך- קיין.
לך,-
יצור נפלא, פלא של ממש.
דע לך שיצרתי בי מקום עבורך בלב.
דלתי תהה פתוחה בפניך תמיד.
תודה רבה לך שבטחת בי.
וסמכת עלי עם גופך.
תודה לך שנתת לי להביט קצת בנשמתך היפה, ושהכנסת אותי פנימה.
היה לי, לכבוד ולעונג
