הייתה בי סאבית פעם.
נשלטת.
אמיתית כזו.
שנותנת סאבמישן.
שנותנת כל מה שהיא יכולה.
טוטאלית.
היכן היא היום?
שתיתי איתה קפה, והיא אמרה שכל מה שהיא רואה מולה זו "דומית".
שתיתי איתו קפה, והרגשתי שאין בי טיפה רצון לזה. לתת.
ומה נשאר ממנה? מהנשלטת שבי.
זו שאמרו לה קיפצי, והיא שאלה כמה גבוה?
זו שאמרו לה לבוא בעקבים, והיא שאלה באיזה גובה עדיף העקב?
זו שאמרו לה תני, שהיא לא רצתה ונתנה. ונתנה מדי.
מה נשאר בי אחרי משבר האמון החריף, אחרי המפלה מטורפת לאחר שנתיים, וההתפכחות הכואבת ממנה?
רק המזו.
ואולי היא עוד תשוב פעם.
כשיבוא הנכון.
ודווקא הצד השני שבי גדל ומתעצם ומתחזק.
ובא לי להכאיב ולחבק.
ולשמור.
כי זה יקר.
כי אפשר בטוב.
בצורה מעצימה וטובה ומחזקת.
זהו פוסט שמבקש סליחה.
זה לא אתה.
זו אני שלא מסוגלת כרגע להיות נשלטת. לתת לך נשלטת.
רק לקחת ממך כאב יכולה ויכולתי.
ולבקשך חום והרבה.
ולא יכולתי לתת כי אין בי.
זהו פוסט סליחה.
לא בכוונה השליתי אותך.
השליתי גם אותי.
ובאשלייתי זו, הנחתי לה למנוחתה.
היא עוד תשוב.
כשיבוא הנכון.
