"מספיק בדס"מ להיום" הוא אומר ועוצר, אחרי שאני במערומי, נזלתי על כל השמיכה.
הוא, לעומת זאת, לבוש חלקית.
"מה? למה?" אני מתעוררת מהערפל שאני משייטת בו, מתקשה להבין.
"קמים מוקדם מחר, קטנה, צריך לישון".
ואני קצת בהלם.
רגע לפני הייתי עטופה בשמיכה של ניילון ששמר עלי במעין רחם ענק שעוטף אותי ומלטף אותי בכל חלקי. מהדק אותי אל עצמי.
רגע לפני חשתי כאב נדרש באחורי. ממוקד. במנות. במגע מנחם. מדויק.
ורציתי עוד. רציתי עוד מזה.
והתקשתי לקבל עצירה.
"בואי. תעזרי לי לסדר פה, והולכים לישון".
לרגע אני מרגישה שעשיתי איזו טעות או משהו לא נכון. הוא מרגיע אותי שזה לא כך.
אני מקימה את עצמי בחוסר רצון בולט להחזיר את החדר ממצב של מיצג צעצועי בדסמ למתקדמים לחדר שינה ממוצע סטנדרטי.
ואז אני נזכרת שהייתה זו אני שביקשתי מוקדם יותר הערב שנלך, לשם שינוי , לישון מוקדם.