יומן מסע

 נראה לי שזה צורך.

לכתוב אחרי סשן.

בעוד הנפש סוערת ולב דופק והגוף צמא למנוחה כמעט כמו שהוא רעב לאטרף.

זו היא נקודת הדמדומים שלי.

אני קצת כמו דקרון.  יורקת אש בדרך כלל, הכי פגיעה בדמדומים.

אולי כי היה קשוח במיוחד. 

אולי כי סימנת אותי, ואולי כי טעם הזרע שלך עדין מורגש לי בפה.

ואולי  כי אני כבר לא מתפלאת כמה טוב לי בידיך.

כמה למדת אותי.

כמה קשוב אתה אלי.

כמה אתה עושה לי טוב.

ןכשזה הכי כואב, הכי צרוב, איפה שם באמצע הסטים , כשהתחת כבר מתקשה להכיל ורמות הסאדיזם שלך, והדרישה ממני גבוהים כל כך,

אבל הקול שלך, רך.

הפה שלך מנשק.

היד שלך מנחמת ומפזרת אנדרופינים בי.

הסיטואציה הזו, הניגוד הזה,

החוסר רחמים הטוטאלי הזה בכאב, 

אך מול החיבוק של הנפש וההכלה של הלב-

זה בדיוק מה שאני זקוקה לו . מדויק ברמת הזיקוק האפשרית.

ועל כך, אני מודה לך.

ועל הסימנים היפים שלי כמובן.