יש אנשים שהם דיסקרטיים מחשש לפגוע בבית.
אני מבינה את זה.
שנים שזו הייתה אני.
אני מבינה את המקום הזה, של החוסר הצורב בורידים בבית, אל מול המלאות הנפשית של הבדסמ.
אני יכולה להבין נסיבות. מספיק לי להזכר באלו שלי.
זה לא אנשים רעים ולא אנשים לא מוסרים.
זה אנשים מתקשים לוותר על המקום הזה בנפשם שקורא להם. שמתקשים לוותר על צורך ועל עצמם.
אני מזדהה עם המקום הזה.
יש אנשים שהם דיסקרטיים כדי שיהיה להם קל יותר לזיין את הבאה בתור. וי על החגורת הצייד.
דיסקרטיות, רק כדי שהיא לא תדבר עם ההיא ולא עם ההיא. והן אולי בכלל חברות טובות.
זו לא דיסקרטיות.
סתם התנהגות שקרנית אינטרנסטית.
הכרתי כמה כאלה בחיי ועדין זה מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש.
אין בי כבוד לכאלה. אין בי גם שום מחוייבות כלפיהם ב'דיסקרטיות' שלהם. ההתנהגות שלהם פוגענית והדיסקרטיות במקום הזה מאפשרת לשמר את הפוגענות הזו.
שיתוף פעולה שבשתיקה. לא פה.
וגם אני עצמי מאסתי בדיסקרטיות.
לא רוצה.
השקרים נבנים זה על גבי זה ומרעים בנפש.
אני לא מונוגמית איתך.
אל תיהיה מונוגמי איתי.
ואין לנו מה להסתיר ובמה להתבייש.
אתה לא "עושה" אותי. אנחני יוצרים. יחד.
בוא לא נחנוק אחד את השני בחוקים ומוסכמות ועוד נקרא לזה אהבה.
לא מתאים לי.
אולי, אני יכולה להציע לך , במקום זה, מקום של כנות אמיתית,
וחברות,
והנאה כנה,
ובריחה ממועקות היומיום, יחד, בחום ובאיכפתיות,
אבל לא בהגבלות.
בכאב, ובתשוקה, ובתאווה הדדית.
בשובבות ובריגוש.
בחברות ופתיחות וקבלה.
אולי זוהי בעצם אהבה.
