שנים רציתי לכתוב לך
יודעת שאתה לא פה כי אתה ונילי לחלוטין
כן כן אתה . האיש שלקח ממני את התמימות
האיש שלימד אותי מהי חוסר נאמנות בסיסית
האיש שלימד אותי עד כמה יכולה לאהוב ולהתמסר
ועד כמה הבגידה שורפת
חלפת לידי בזמן אימון בוקר, ולך העולם עצר לכמה שניות (כך אמרת לי בעיניים בורקות) . לא הנחת לי
חיזרת אחרי בהתלהבות של תינוק בן יומו. ידעת עד כמה חכמה מטריפה אותי ואתה היית חכם מספיק להבין איך משחקים במגרש שלי.
ואני נותנת לעצמי לטבוע בשקט באותה חיוניות ועוצמה בתולית ששידרת לי . מאמינה באגדות על האביר על הסוס הלבן שחי בעולם האסור.
כתבת לי "נפש תאומה " "אהבה של פעם בחיים" הבטחת לי חדר סמוך אלי בבית אבות כשיגיע הזמן
ואני מצידי נתתי לך לגור אצלי
ללא חוזה שכירות
אך אתה לא ידעת להעריך . לא ידעת לגור אצלי בלב
זלזלת , הרסת קירות , החלפת צבעים .. הכנסת דיירת חדשה ללא ידיעתי
ואני שתחזקתי את החדר הזה בכל הצבעים והצורות. דואגת להעשיר ולהאשיר את החיים שם
שומעת אותך אומר "המרגש הפך למוכר"
הוצאת מאותו חדר בצו פינוי מידי . משאיר הריסות ואותי שמנסה להבין עד היום האם היא באמת היתה יותר טובה ממני
מסתכלת במראה באותו יום .. היא היתה שבורה . הדמות שהשתקפה היתה סדוקה
אך אתה , כן אתה רוצה... שתדע שמאותן הריסות ניבנו קירות מחוזקים יותר , מלאי עוצמה ומחוסרי פחד להפסיד
לקחת איתך את תמימותי והשארת את אותו שד שתמיד יתעורר ויזכיר לי עד כמה התמימות במערכות יחסים מהסוג הזה יכולות לתעתע
השארת בי הרבה מעבר
השארת בי את התבונה לדעת עד כמה אני אישה חזקה
עד כמה שכשחושבים ששחור הוא שחור לפעמים הצבעים מעודנים יותר פשוט צריך לשנות זווית כדי שקרני השמש תחדור
החדר ההרוס נבנה מחדש ביסודות חזקים יותר , המנעול הוחלף הקירות נצבעו מחדש
ואתה .. נותר לי רק לרחם עליך. על שלא היית מספיק חזק . חזק בשביל לספר לי , לצאת בצורה מכובדת
שולחת לך פרחים מפה על כל התובנות והחוזקות שהשארת בי
נושמת לרווחה
אני
