Cura te ipsum

אתה שוכב בתוך הכלוב שלך. לא כלוב וירטואלי. גם לא אתר. כלוב אמיתי. מטר וחצי על מטר. גובה מטר. סורגים דקים וצפופים. בינך לבין רצפת הכלוב מפריד מזרון נעים וסדין. יש לך גם שמיכה וכרית, אם כי טמפרטורת החדר נעימה ואין לך צורך בזה. 

אתה ערום, כמובן. קולר על הצוואר ותו לא. 

אין לך שעון. אין טלפון סלולרי. שלט הטלויזיה מחוץ להישג ידך וגם כך אי אפשר להכניס אותו לכלוב. הוא גדול מדי. אין לך מה לקרוא. 

אתה צופה בשמש ההולכת ושוקעת דרך החלון מבעד לסורגים הכפולים. של החלון ושל הכלוב. 

הצללים מתארכים על הרצפה עד שהם נעלמים. חשוך לחלוטין למעט אור הירח. 

אין חומר קריאה. לך, נרקומן המילה הכתובה, אין חומר קריאה. 

אין תחושת זמן מרגע שהחושך שורר. אין לך מושג מתי היא תחזור. אם היא בכלל תחזור הלילה. יש לך בקבוק ריק  כדי להשתין ובקבוק מלא מים כדי לשתות. כך, שזה יכול להמשך זמן רב. 

כבר ישנת והתעוררת ושוב ישנת. 

אתה נשאר רק עם המחשבות שלך. האם זו היתה כוונתה? לאפשר לך לחשוב? 

אתה מאוהב בה. 

נשלט ביסקסואל או נשלט סטרייט. 

למה אנחנו נמשכים לשליטה גברית? האם זה בגלל האלימות הטבועה בגברים?

בגלל שהזין הוא איבר שליטה טבעי?

כי לכולנו יש פנטזיה סמויה לגלות איך זה להכניס זין לפה?

אני חושב שכל אלו ועוד.

הסיבה העיקרית היא ששליטה גברית היא נטו שליטה. היא עשויה להיות מנותקת ממשיכה מינית. מנותקת ממשחקי חיזור. זו שליטה טהורה. ודרמטית. 

הנשלט בא כדי להתרפס, לכאוב ולאבד שליטה.

השולט בא כדי לקחת, להכאיב ולדרוך.

אין סנטימנטים. אין אהבה. נטו שליטה. 

וגם כדי למצוץ זין. 

זה מרגש לדעת שיש בעולם הזה גברים ונשים שנהנים לשלוט.

לא כתבלין בחדר המיטות.

לא כי הם רוצים להרגיש כריסטיאן פאקינג גריי.

לא כי הם חושבים שזה מה שמצופה מהם. 

גברים ונשים שנהנים שמשרתים אותם. 

גברים ונשים שנהנים להשפיל ולראות השפלה.

גברים ונשים שנהנים להכאיב.

גברים ונשים שאוהבים התמסרות.

גברים ונשים שנהנים שכל הדברים האלו קורים למענם. 

גברים ונשים שלא מתעניינים בהנאה של מי שכפוף להם. 

זה מרגש.

מאד.

אולי כי בי אין הנאה אמיתית מלקבל את כל הדברים האלו. כי זה זר לי. כי אדם שיהיה כפוף לי, מתמסר אלי, יכאב בשבילי לא באמת מפעיל אצלי מנגנון של הנאה. רק תחושת משחק והתנסות ותו לא. 

הכיף והאקשן מתחילים היכן שהשולטים מרגישים הכי בנוח. כשהשליטה אותנטית הכיף מתחיל. 

הרהורים של בוקר...

אני לא דורש. 

אני לא מבקש.

אני רק מספר מה הייתי רוצה. מה אני צריך. 

מדי פעם אני צריך שלא תהיה הקשבה. שלא יסתכלו לי בעיניים. שלא יבינו אותי. שלא ידאגו לי לפני או אחרי.

מדי פעם אני צריך אובדן שליטה וכאב. חד, מתמשך וחזק. 

מדי פעם אני צריך להתפשט מיד בכניסה לבית. לרדת על 4. לחטוף סטירה על מבט לכיוון האסור. 

מדי פעם אני צריך להיות קשור. היטב. בלי שום יכולת להשתחרר. להיות חסר אונים. בלי הבטחה להצלה או מקום מפלט.

מדי פעם אני צריך לחטוף. מכות. הצלפות. כאב. חום. כאב עז, מתמשך, ללא הפוגה. 

מדי פעם אני צריך להגיע לקצה. להתחנן שזה יפסק. 

מדי פעם אני צריך שזה לא יפסק. גם אם ביקשתי.

מדי פעם אני צריך שיותירו אותי כך בסוף. קשור. כאוב. חבול. 

מדי פעם אני רוצה שממש יהנו מזה. מהמקום אליו הגעתי. מהצורך שלי. מהצורך שלך. 

מדי פעם אני צריך. לעבור איפוס. איתחול מחדש. להרגיש ולטעום את החיים. במלוא עוצמתם. 

מדי פעם. 

אצלי שמור מקום מיוחד של חיבה לספנקינג. 

אפשר לגרום לכאב במגוון דרכים ועם מגוון של מכשירים. ספנקינג היא דרך לא יעילה במיוחד להכאיב. גם היד של המכה כואבת בשלב כלשהוא ואין ספק שקיין (לדוגמה) הוא אפקטיבי בהרבה מבחינת העוצמה והכאב ביחס להשקעה. 

אולם, יש משהו מדליק, מענג ומטריף בספנקינג. 

מעורבים בו אלמנטים של חינוך ואהבה. קשה להתעלם מהקונוטציה של הורה וילד בהקשר הזה. גם ללא להכנס לdaddy issues מערכת היחסים בין הורה לילד מבוססת על חינוך מתוך אהבה. יש כיף בבדסמ שנעשה מתוך יחסי שליטה וכוח אבל יש גם אושר ועונג מיוחדים שקיימים רק בבדסמ שנעשה מתוך אהבה. בתוך האהבה ובתוך החינוך ניתן לשלב גם מערכת שבה הבדסמ משמש כדי לקדם את הנשלט ולהנחות אותו. 

אתה ובת זוגך יושבים ומדברים. לפתע מתברר לה שלא עשית מה שהיא ביקשה. זה היה חשוב לה. היית אמור להשלים פרויקט, לבקש העלאה או לקנות עבורה דבר מה. פתאום הפנים שלה מתכרכמות. היא כועסת. היא צועקת עלייך ונוזפת בך. אתה מנסה להצטדק. יש לך מלא תירוצים. היא מבינה שכך זה לא ילך. לא הבנת את מה שהיא ניסתה ללמד אותך. היא אומרת לך לעמוד ולהתפשט. אתה מביט בעיניה לראות אם זה רציני. כן. זה רציני. אתה נעמד ומתפשט. היא מצביעה על ברכיה. אתה נשכב על הברכיים שלה. התחת חשוף לעיניה. היא אוהבת להתעסק לך עם התחת. אבל הפעם זה לא יהיה נחמד. התנוחה מאד משפילה. אבל גם בטוחה. אתה ילד אהוב בידיים של אמא. אין יותר מוגן מזה. המכות מונחתות אחת אחרי השניה. אתה מופשט בבת אחת מכל מערכת היחסים ומארג הכוחות שהיה ביניכם. היא כועסת ומחנכת אבל אוהבת. הכל יחד. המכות ממשיכות.  זה כבר ממש לא נעים. זה מתחיל מאד לכאוב. היא עושה הפסקה כדי לדבר ולהסביר ומיד ממשיכה. 

לאחר שהיא באה על סיפוקה אתה נשלח למיטה ערום. לחשוב. בהמשך הערב היא תחבק אותך. תשכבו בהרבה אהבה. אתה כבר לא תחזור על הטעות שעשית. ובסופו של דבר, אתה יודע שזה לטובתך. 

מנסה להעביר חוויה שמשנה את המציאות במספר מילים מצומצם ככל האפשר.

אני שוכב על המיטה. ערום. קשור בידיים לשני צידי המיטה. צלוב.

היא יושבת עלי. 

יש משהו שהיא ניסתה להראות לי פעם אחר פעם במשך החודשים האחרונים. אני נלחמתי ובעטתי. הסברתי והתווכחתי. חשבתי שאני צודק.

"האם תגיד שוב שאתה ###?"

"כן"

סטירת לחי מצלצלת.

"האם תגיד שוב שאתה ###?"

"כן"

סטירת לחי מצלצלת.

"האם תגיד שוב שאתה ###?"

"כן"

סטירת לחי מצלצלת.

"האם תגיד שוב שאתה ###?"

"כן"

סטירת לחי מצלצלת.

בשלב מסוים הפסקתי לענות. הסטירות כבר כאבו יותר מדי. רק הקשבתי לה. הקשבתי ובפעם הראשונה שמעתי אותה. הדמעות ירדו מעצמן. הרבה דברים הסתדרו לי. 

תודה לך. 

יפה וסקסית ומוארת. 

אושר צרוף הוא להחזיק ספר חדש ביד.

לא ספר ספריה.

לא ספר מושאל.

גם לא ספר ממבצע 4 ב100.

ספר חדש שחמדת אותו כבר זמן רב. הצצת לעברו בחנות הספרים. עילעלת בו. קראת עליו ביקורת. בסוף נכנסת לחנות ונתת 100 שקלים (פחות או יותר) טבין ותקילין. 

זו לא מתנה למישהו.

גם לא ספר עיון לסלון.

ספר בשבילך. מעניין ומטלטל. ספר שלא תוכל לעזוב אותו. ספר שיגרום לך ללכת לישון ב3 בבוקר. שתשלם בעטיו מחיר בעבודה. עייפות.

בשביל לקנות אותו אתה צריך לאהוב את עצמך מספיק. לקנות לעצמך מתנה. לא להתייחס לכסף המבוזבז או ליערות הגשם בברזיל. לעשות עם עצמך אהבה סאפיוסקסואלית.

אושר צרוף.

גילוי נאות:

כותב שורות זה רכש אייפד כדי לשמור על יערות הגשם בברזיל אך המסך התנפץ באירוע מצער. לשמחתו. 

המקום:

מיטה זוגית ישנה. חדר קטן. דירה של רווקה תל אביבית.

המשתתפים:

אני.

היא-קולגה מהעבודה. הקשרים נוצרו בנסיעה משותפת.

הסיטואציה:

היא על ארבע. אני מאחוריה. חודר אליה.

"חזק יותר. חזק יותר" היא צועקת. "תזיין אותי חזק". עד שאגן הירכיים שלי לא נחבט בעוצמה בתחת שלה היא לא מפסיקה לצעוק. "תעשה אותי חזק" היא דורשת. אגלי זעה מצטברים על מצחי. הגב שלה מבהיק מזעה. בעבר הייתי נדלק מאד מהסיטואציה. עכשיו, אני מסתכל עליה מנותק. מהצד. מה אני עושה פה? אני שואל את עצמי. למה אני לא עם אהובתי? על הרצפה, מנשק את כפות רגליה.

הגברת מהדירה מתהפכת על הגב ומניחה את רגליה על כתפי. סעמק. מדובר בלוליינית. "תמשיך, תמשיך, חזק" היא דורשת. 

אני ממשיך. ג'נטלמן. עלמה במצוקה.

עכשיו היא רוצה לעמוד מול המראה ושאזיין אותה מאחור כדי שתוכל להסתכל. 

זה כבר נהיה ממש מעייף. 

כשעתיים ארך האירוע. 

כנראה שבגילי, אם אתה לא שם בראש זה כבר לא זה. מזל שאזור החלציים שלי מנותק מהראש. אחרת היתה מבוכה גדולה.

בסוף, היא מלטפת לי את הגב ואומרת בקול חתולי "שמעת על בדסמ?". אני מהנהן. "יש לנו קשר מדהים. אני רוצה להתמסר אלייך. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל איתך הייתי יכולה להיות השפחה שלך".

מותק. פיספסת. רק ב180 מעלות. 

אתה עירום. על ארבע וממתין. עומד לך. 

היא יושבת על הכורסה דקות ארוכות ומסתכלת עלייך. לא מדברת. 

לפתע היא מתרוממת וניגשת אלייך. 

אחד הדברים השנואים עלי הוא אובדן עצמאות. החופש שלי לקבל החלטות ולקבוע לעצמי את סדרי העדיפות שלי והלו"ז שלי הוא קריטי עבורי.

מאז שאני זוכר את עצמי, זה תמיד היה כך.

גם בשנים האחרונות, בצבא ובעבודה, שהן שתי מסגרות שאני פעיל בהן ואוהב אותן דאגתי תמיד להיות עצמאי.

אלו מערכות מאד היררכיות ועדיין בזכות התפקיד שלי אני כמעט עצמאי לחלוטין. 

העונש הגדול ביותר עבורי בתקופות של הכשרה היה שלא הייתי אדון לגורלי.

גם תהליכי הסיום של חיי הנישואין שלי ראשיתם באובדן העצמאות שנלוו אליהם מלכתחילה.

אם כך, מדוע בבדסמ אני כל כך נמשך לאותו אובדן עצמאות ושליטה. כשמחזיקים אותי קשור/חסר אונים אני סובל. אני סובל מכיוון שאינני אדון לגורלי. אני סובל אבל מרגיש שהגעתי הביתה ושזה מקומי.