סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

לביאה סגולה

כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע
לפני 7 שנים. יום חמישי, 7 בפברואר 2019 בשעה 7:09

הבלגן של הימים האחרונים הכריע אותי סופית

ואני שונאת את זה

שונאת את זה,שנאלצתי לקחת את התיק וללכת 

שונאת את הנהיגה בעצבנות

שונאת את השיחה שנאלצתי לעשות שגרמה לי לאבד שליטה ולצרוח

ממש לצרוח

להטיח כל מה שאני חושבת ומרגישה

ולהתפוצץ מזה שהאדם שדיבר איתי מתמם ואומר ששום דבר לא אישי והוא לא צעק ומבחינתו הכל היה בסדר.

שונאת את הדמעות שזלגו מהעיניים

שונאת את הכעס הנוראי הזה שגורם לגוף שלי להגיע לקצה ואז להיות מותשת.

שונאת את ויכוח ההמשך בוואטסאפ

שונאת את הידע הזה שאותו אדם הולך ללכלך עליי בכל החברה ולהוציא אותי הלא בסדר

שונאת את המחשבה לחזור לשם יום ראשון ולראות את האדם הזה

שונאת את ההרגשה המחורבנת הזאת שהובסתי

שהנה עוד אדם דורסני הצליח לגבור עליי ולא היתה לי את החסינות הנפשית להתמודד עם זה

ומה יהיה ביום ראשון? אני לא יודעת.

לפניי עוד סופש ארוך.

.

מחכה לי עוד שיחה היום עם המנהל שהיה מאוד אמפתי למצב. הוא לפחות מבין ויודע במה מדובר.

 

הולכת לחטוא הערב בסינאטיק ואולי קצת לשכוח ולמלא מצברים.

לפני 7 שנים. יום רביעי, 6 בפברואר 2019 בשעה 15:05

הסתכלתי עכשו בזכרונות של הפייסבוק.

ב-3 שנים האחרונות ביום הזה בדיוק עבר עליי איזה משהו.

עצב,דכאון,כעס,

ממש לא ברור.

 

אין לי שום זכרון או משמעות מיוחדת לתאריך הזה.

גלגול קודם? 

אולי.

 

לפני 7 שנים. יום רביעי, 6 בפברואר 2019 בשעה 14:39

היום ,התמונה היחידה שעלתה לי בראש זה שאני רוצה לעמוד על קו המים באיזה חוף נטוש ופשוט לצרוח

לצרוח

לצרוח

לצרוח

ולצרוח

עד שאני אצטרד

עד שלא יישאר לי אויר.

 

היום,הייתי ככה קרובה לקחת את הדברים,לכבות את המחשב,להגיד לכולם שילכו להזדיין,ללכת הביתה 

ולא

לחזור

לעולם !

יש בי משהו דפוק. אני יודעת. יש לי נטייה לקלוט ולחקות את מצב הרוח של האנשים סביבי.

זה ממש משפיע עלי ויש מצבי רוח שאני לא יכולה להכיל. מרגישה כמו רעל שזורם לי בדם ומרעיל אותי לאט לאט

ואז אני מרגישה מן hmmmm ....כזה.

ואז אני הופכת שקטה.לא מדברת הרבה אבל המחשבות שלי צורחות.

ואז אני יורקת מילים. לא מהפה.מהמקלדת. כותבת וכותבת.מרססת את כל הלבן במילים שחורות.

לעיתים זה מרגיע,לעיתים פחות.

וכזה פחות,אני מתנתקת. חולמת על דברים אחרים

על דברים שרוצה

על דברים שנזקקת להם

על דברים שעברתי

ולאט לאט,כמו מים חמים שמתפשטים בגוף,הזמזום הזה נרגע.

ואז,

אני מותשת.

 

לפני 7 שנים. יום רביעי, 6 בפברואר 2019 בשעה 8:39

עבדתי כמו כלב וישנתי כמו בול עץ...

אולי זה מזג האויר,העבודה,הדרופ אחרי חוויה כזאת ואולי זו פשוט אני.

שנהיית שוב רגישה מדי

שמוצאת את עצמי תוהה על מקומי

בעבודה,בבית,בחיים.

האם לעד אקרע את התחת שעות על גבי שעות בעבודה?

האם כל הזמן אהיה במצב של השרדות במקום במצב של חיים רגועים.

הכל מתנפץ כמו גלים סוערים על צוק מתפורר.

אתמול כל כך רציתי לבכות,לשחרר ולא יכולתי. הרגשתי שיש ענן כבד סביבי.

פתאום הכל נהיה קשה

ושוב תהיתי אם אני במקצוע הנכון 

ומה בכלל המקצוע הנכון עבורי.

אני לא מרפקנית,אני לא צעקנית,אני לא משפילה,אני לא עושה רעש.

יש לי משימה-אז אני חיית עבודה !

לא יכולה שמסבירים לי ביותר מדי משפטים.

זה מבלבל אותי. זה מלחיץ.

אוהבת נקודתי,יעיל,מדויק,טכני.

 

ובבית- הכל פתאום הרגיש לי חונק. אפילו כשביקשתי שיעשו משהו ליום המשפחה,זה נגמר לא טוב.

בסוף נכנסתי למקלחת.הדלקתי את האור הקטן ששורד כבר 10 שנים. במקום האור המרכזי. חושבת שרק אני מדליקה אותו בבית.

מים חמים חמים ושקט...מקלחת ארוכה להוריד ממני את העצב,את הקושי.

אחר כך במיטה סיימתי לקרא את 'ארבע ההסכמות' וזה הקל עליי במעט.

חיבוקים מועכים דרשתי עוד ועוד.

ועוד קצת מספר אחר ושינה ללא חלומות.

חשבתי שאתעורר ליום חדש ונקי ואחר.

חשבתי שהגלים הגבוהים שככו

אבל אז הגיע...הצונאמי.

לפני 7 שנים. יום ראשון, 3 בפברואר 2019 בשעה 15:50

-בא לך?

-לא אכפת לי.

-בטוח?

-כן,תירשמי.

ביום שישי בצהרים אני נרשמת. בלי ציפיות. לא בטוח שנלך אבל אני נרשמת.

שבת עוברת רובה בשינה

והנה כבר הערב מגיע. מתכננת לסיים את הקפה וללכת להתארגן,אבל אז נוחתים עליי 7 פרקים בתנך לתרגום לשפתנו.

ככה זה כשיש ילדים והתנך נכתב ממש מזמן ובלי אימוג'ים. סיפור דוד ושאול מעולם לא היה מרתק יותר.

ברגע האחרון לפני שעוד רגע מוותרת,אני אוספת את עצמי. מתלבטת קצרות מה ללבוש . סקסי.מה השאלה בכלל ?מתרגשת שהנה זה קורה. 

מגיעים למקום.חיבוק ענקי מהמארגנת ונכנסים אל קהל של חברים ותיקים שלא ראינו המון זמן.

אני מחבקת את כולם. מועכת,מנשקת.ככה אני מראה אהבה,רוצה אותם קרוב.

רואה את  הגבוה מטייל ,אבל אני שומרת ומכבדת  את המרחב.

הוא עוד יחטוף על זה....

חוברת לאושים האהובים שלי ועושים סיבוב למצוא עוד כמב חיבוקים ועומדים לקשקש.

אושה מצחיקה אותי עם דרישות מדויקות שנענות.

אוש מודיע שאין לו כוח לסשן ומטיל עליי את האחריות בכך שקושר את אושה אל המעקה . הידיים כבר מלטפות את הגוף הנעים של אושה,כלים נשלפים,שיער נמשך וצפרנים עוברות.

אוש משגיח ומחזק חבלים בזמן שאני מרימה את החצרית ומתופפת על אושה בשלל כלים. מלטפת אותה תוך כדי ומגניבה ידיים גם אל החזה השופע.

אוש ואני מחזיקים פלוגרים ונכנסים לקצב משני צדדיה. פאפ,פאפ,פאפ,לפי הקצב. הוא אחד ואני אחד ואושה כבר עפה לה.

חבר נוסף מצטרף ומסיים את הסשן בספאנקים חזקים. 

אושה משוחררת ואנחנו מתחבקים חזק חזק.

הגבוה ניגש אליי ומודיע לי שהוא לבד ורוצה סשן.

אני נחה מעט ושואלת אותו אם זה בסדר שגם אושה תצטרף.

הוא מבקש לחפש מקום יותר שקט .יורדים בחבורה אל מעמקי המבוך. מוצאת מקום שבו יהיה נוח לסשן. בינתיים מורידה לו חחולצה וקושרת את ידיו זו לזו.

הוא מתרגש ואני מלטפת.

מורידה אותו על הברכים עם הפנים לקיר וממשיכה ללטף,להרגיע. לאט לאט עוברת עם הצפרנים על הגב הארוך ארוך הזה. מציירת פסים ארוכים.

כאן לא שומעים את המוזיקה והשקט קצת מפריע לי אבל מנסה להתרכז. מוצאת מתקן שעליו יוכל להשען. ישבן למעלה,ידים וראש קדימה ולמטה.

מהר מאוד אני מורידה את מכנסיו ואושה מצטרפת עם ספאנקר לתיפוף. הידיים שלנו עוברות עליו כל העת. לא מנתקות מגע

שורטות

מלטפות

נהנות ומתענגות על הגוף האתלט.

ניסוי כלים: 

שני גלגלי כאב . עוברת על כל גופו.ידיים,זרועות,כתפיים והגב. מגלה שהוא רגיש לדגדוג במותן או לכאב מהגלגל. נרשם. 

עוברת לפלוגר להעלות הילוך. התחתון שלו מפריע וגם זה זז מהדרך,חושפות ישבן לבן וחטוב. אושה ואני מתקשרות בשקט. אני בודקת איתו כשהכל בסדר . מאשר וממשיכים.

הפלוגר מרעיש עם כל מכה. הצלפות וליטופים,הצלפות וליטופים.

מכניסה יד בין רגליו ואוחזת באשכים,מוחצת והוא מתכווץ.

ממשיכה בהפלקות ובהצלפות .נהנית מהתחושה,נהנית מהתגובות שלו.

רוצה לסיים עם זוג נרות ,מעט שעווה מטפטפת והוא רועד.

מכבה במהירות את הנרות.מלבישה אותו ומשחררת את הקשירה.

הוא מתרומם לכל גובהו,לרגע מבולבל. מובילה אותו אל המיטה ליד. נעמדת בין רגליו ומצמידה אותו בחיבוק. מלטפת את השיער ומעסה את הכתפיים. 

הוא נבוך לחבק אותי בחזרה ואני אומרת לו שזה בסדר .הוא מחבק חיבוק קצר ואומר לאושה שנהנה .

אני נותנת לו לשתות ומוודאת שהכל תקין. 

נפרדים בחיבוק,הוא נשאר במקום ואנחנו הולכים.

החיוך לא עוזב לי את הלחיים.

 

לפני 8 שנים. יום שבת, 19 בינואר 2019 בשעה 16:13

חשבתי לתת לפוסט הזה כותרת 'פוסט מירמור' אבל אז ידלגו עליו

'החדר האינטימי שלי' כמו בשיר 'אני בתוך הבית נמצא'

והיום בהחלט הייתי בבית. 

אחרי הררי הכביסה הבנתי שאין מנוס וחייב לקום ולנקות. משהו אחד לפחות והמשהו הזה זה חדר השינה.

'את מנקה באהבה' אני מכנעת את ומפעילה פלייליסט ישן. 

אבק,מצעים,סדר,מגירות,תיקים,קולבים ושקית גדולה של זבל של כל מיני שטויות מיותרת שאני שומרת סתם.

מסדרת את כל איזור האיפור ומסדרת את הראש.

 

אין מקום בחדר,אין מקום. הוא קטן וצפוף וכל מה שלא נמצא במקום יוצר בלגן פיזי ומוחי.

'ככה זה כשגרים בקופסת גפרורים' היא אומרת לי והלב שלי נוחת מהגג של עזריאלי ונמרח על איילון.

מסתכלת מסביב ושמה לב ששום רהיט בחדר,לא באמת שלי. 

מאז שהתחתנתי רק 'ירשתי' רהיטים. אילתרתי, פה ושם. 

וזה לא עניין של כסף

זה עניין של סדר עדיפות דפוק.

כי תמיד צריך לקנות עוד משהו בבית,בסלון,במטבח,בחדר ילדים

וחדר השינה? פחות רואים,אז לא משנה

אבל פעם בכמה זמן זה אוכל אותי מבפנים.

כי זו פניה של הזוגיות שלי שלפעמים קצת נשכחה מאחור,מובנת מאליה,

לא מקודשת, יפה,לבנה ,כמו שחדר הורים,אוהבים,צריך להיות.

אולי השנה זה הזמן לשינוי. אם יש כסף או לא,להעמיד את עצמנו קודם.

להכין לנו חדר שינה כמו שאני רוצה ולא כמו שתרמו לי מכל מקום,ישן,משומש.

אני רוצה חדש,לבן,מאיר,מזמין,סקסי,רך ואוהב.

 

לפני 8 שנים. יום חמישי, 17 בינואר 2019 בשעה 22:26

כן ,השיר המטורף הזה

שאני כל כך אוהבת

שכל פעם שעולה בפלייליסט,הרמקולים באוטו מתפוצצים

את השיר הזה רקדתי עכשו כמו משוגעת

'תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך'

זה לא נכון,כי אני רוקדת כמו אחת שלא רואה אף אחד.

התמכרתי לקצב המטורף של השיר והגוף זז מעצמו.

אחרי שעתים של ריקודים . מסיבת שנות ה 80-90 בגגרין. החזרתי את עצמי לגיל 20.

איזה עונג.

לא צריכה אלכוהול

לא צריכה סמים

רק תנו לי מוזיקה טובה והגוף מתחיל לזוז כאילו אני לבד בעולם.

חושבת שזה הכי קרוב שהגעתי לספייס 

 Ever

  עם התופים והבס שנכנס מהרגליים

הטראבלים שמפוצצים אזנים.

הידיים מתרוממות,העינים נעצמות ואז -אני מתמסרת באמת ,הכי עמוק שאפשר- למוזיקה.

לפני 8 שנים. יום חמישי, 17 בינואר 2019 בשעה 17:17

מי שמכיר את המקור של הכותרת

קבלו את אות הגיק הלאומי.

בעקבות שאלה של מישהו,חשתי צורך לכתוב כאן.

זה מדהים אותי איך החיים נמצאים על דרך מסויימת ופתאום באה רוח סערה ומעיפה אותי משם.

הרחק הרחק

לעולם אחר

והמוח עובר איזה שינוי,

העיקר והתפל משתנים

סדרי עדיפויות

אורח חיים

פתאום הבדסמ נראה רחוק רחוק ,לא מושג ולעולם לא ימומש שוב.

אומרים 'העיקר הבריאות' וזה נכון.

 

נפילה בריאותית היא מכה קשה אבל אחרי שהעשן מתפזר צריך לדאוג גם לנפש.

דברים משתנים לא תמיד לטובה

צריך להשלים עם מה שיש

בינתיים,

חיה מיום ליום.

לפני 8 שנים. יום שני, 10 בדצמבר 2018 בשעה 19:29

מכבה את המנורה הקטנה ליד המיטה שלנו.

החושך משתלט לו בלי לשאול שאלות.

אני משאירה עיניים פקוחות ורואה איך האור מהחלון מזדחל לו אט אט ומצייר צורות בחדר

של הארון

של השידה.

נשימות עמוקות ושקט. שולחת רגל אחורה ,רגילה להרגיש את החום ואתה לא שם.

יוצא מדי פעם להרדם לבד אבל המחשבה שאתה מגיע בהמשך הערב עושה לי נעים בבטן

הערב לא תגיע. אתה שם ואני פה. כבר כמעט שבוע וחצי ,ערבוב של שמח ועצוב

מיטה ריקה וריק לי גם.

רגילה לנשימות שלך,לחום שלך שממלא את המיטה

ליד הזאת שנזרקת בלילה ומחבקת בלי לשים לב.

אני לא בן אדם של לבד. פעם הייתי והרבה השתנה.

תחלים כבר ותחזור!

אתה חסר לי.

אהוב.

לפני 8 שנים. יום חמישי, 22 בנובמבר 2018 בשעה 17:03

עדכנתי את הפלייליסט שלי ומשום מה התגנב אליו השיר הזה.

מסתבר שיש עוד כמה קאברים מדהימים.

הדמיון שלי התחיל לעוף.

איזה עוצמתי זה יהיה לסשן מישהו בקצב של השיר הזה.