חזרה למציאות

בגללך , אני לא יכול לדבר יותר
נחתך החוט שמקשר בין רגשות לבין מילים
ובגללך הכל נראה גדול יותר
ואני, קטן נחבא אל מול צילם של ענקים תוהים.

וכשאני עוצם עוד עין
מחפש תשובה בשקט מאחורי דלת נעולה
אהפוך את שמיכתי למעטפת רחם
מתכרבל בחזרה , מתאושש בחזרה

ובגללך, אני אדם דפוק יותר
סדק באדמה , שדים שוטים עולים
אני נאחז בקירות החדר
ציפורניים נשברות, אצבעות כמכחולים
מציירות על קיר לבן
בצבע אדום בוהק כהה
מצייר את עצמי במעטפת
מסתכל על עצמי בוכה

ובגללך , יש קעקוע על גבי
גופה זרוקה אל מול קיר אדום לבן
ובגללך זכיתי בחוטי מתכת
כדי לקשור את ליבי אל ראש התורן המורם

חיים בתוך אקווריום
מים עכורים , דגים שחורים
הם חיים בתוך אקווריום
אין צורך להוציא את הראש , להכניס אוויר.

היא חיה בתוך פרח
מטפחת את שורשיו תמיד
לו רק יכלה היא
לפזר קצת אבקנים
ובמוחה אין עוד צומח
בחלומות היא עוקרת גבעולים
ועל כתפה קעקעה ירח
שלה בלבד , לא תפזר עוד אבקנים

הנה תולעת מרחרחת
משוטטת בין עלים
במעלה הפרח היא שולחת
עשרות תווים בבלונים
זהו הספד לבדידות קולחת
זוהי תקווה לחיים חדשים
זה שיר מזמור שהיא שולחת
אל הילדה בין הפרחים

מזחילתי אחדול כרגע
זחילה של מאות אלפי שנים
חציתי יערות , לחמתי באמא טבע
צולקתי מדרדרים תועים

היא חיה בתוך פרח
מטפחת את שורשיו תמיד
היא לא תרד , לא תנטשהו
תטפח שורשיו תמיד
את גבעולה הוא יטפח
תולעת משי , תולעת קסמים
וגם אם אחכה לנצח
אמשיך ליצור לך , חיוכים ובלונים

מוסיקה קלאסית מתנגנת במוחו
עננים יורים אל עבר חלונו
הוא מחפש , הוא לא מוצא

קוטף את מעיל הגשם שתלוי על וו חלוד
פותח במירוץ נגד אלף מדרגות
הוא מתנשף , כך בכבדות
הוא לא עוצר , הוא לא עוצר.

תופים תופים בכל מקום !
גשם , עננים יורים על מדרכה נטושה
הם מתחבאים בביתיהם
הוא מזנק אל עבר אדמה רטובה.

הוא מחבק , הוא משחק
חופן ידיו באדמה בוצית
וגשם , עננים יורים
שוטפים כל זכרון , משקים אהבה עצמית

ומשוטט לו ברחוב , עם מעיל גשם מרופש
במגירות מוחו הוא משייט , מושה הוא מתחתיו
מסגרת מאובקת , תמונה דהויה
הנה היא מחבקת , צווארו שעל כתפה

תופים תופים מכים עכשיו!
יש גשם מבפנים
אוהב שונא את אותה תמונה
שמופיעה כשלא מחפשים

הנח את ידך , לטף אותי ברוגע
התקרב , לאט . לאט
בוא ולחש לי עוד מילה
צייר אותי שוכבת על גלים של אמונה

פזר מעליי רסיסים של שמיים
כחולים , כחולים , כחולים
חקור את שערי עם כפות ידייך
פיתולים , מבוכים , פיתולים

את השפן שישן בכובע
תשמור רק לי , רק לי אמרה
וכשאתעורר , עם שריטה בלב
חבק אותי , שחרר אותי

"אל תתקרב , אל תתקרב"
טיפה של טל חוררה את עליי גני
חבק , שחרר, חנוק אותי
כחול סגול לבן - נושם

מצייר ספירלה על גבעה תלולה
משוחח עם שיח ועלה
מכל הכיוונים , חיות טרף מצפות
שאתעורר , ואשחרר , אהובתי

אדם הוא חוה , וחוה היא ,אימי
אני ואת , את ואני
אמשכן את זיכרונותיי ,אמעך את ליבי
ואהיה , קרוב , רחוק , קרוב , קרוב
צעד מליבך , אולי מחר אם רק תרצי.

אחבק אותך , לא אשחרר אותך
לא אשחרר אהובתי
סללתי , דרך של עפר , בעולמות רחוקים של גלקסייה אבודה
בשבילך , ובשבילי - אזחל , אהובתי

ההשתקפות שלי , עולה ומושכת אותי החוצה
מכסה אותי , מרפאת אותי
ההילה שלי , מעגל קסום מעל ראשי
מעל ראשינו , מעל כולם.

וקרה לכם שרציתם למשוך אותה למטה
אל הצוואר
ולהדק, ולהדק , ולהדק

ויצא לכם לטייל ברחוב הומה אדם
ודרך זגוגיות חומות
לדמיין את כולם נופלים , נופלים , נופלים

נכון שהנוף היה הרבה יותר נפלא
וצבע אדמדם היה מכסה את השמיים
ואפילו האיש הזקן שלפניכם
השליך את חיוכו אל עבר אלפי שרצים זוחלים

וכולנו , נשליך את אבני המאזניים שלנו לכל עבר
נצליף בשוטינו בכל עובר ושב
נהרוס נחילי נמלים במבטינו
ועם זכוכית מגדלת , נרדוף אותם.

ואז , או אז , נעלה , ונעלה ונעלה
אל הקומה השש עשרה
ובמעלית לא נדבר ונשפיל מבטינו
זו כבשה או ענן או כבשה

ילדה , עם גור כלב
וכלב עם ילדה
מכסה ,הכלב , עם עיתון בלוי
גור של כלב וגופה של ילדה

אני ואתה. אתה ואני . אינני אני . הנני
קח אותי ביד , אחי .
אחוז אותי חזק, מצפוני.
מעך את ליבי והשלך חיוכי.
חתוך בבשרי ולקק דמעתי.
חייך כשאבכה.

אני ואתה . אתה ואני
אתמול הופעת שוב בחלומי
אדום מתמיד , מהתל בצילך
"אני ואתה . אתה ואני "
לחשת , חייכת , בלעת - אותי .

אווו כוכב במרחק , אגלה לך סוד.
היי אתה , כוכב במרחק , עצור לשנייה , אגלה לך סוד.
"למדני לבכות" - ביקש
חייכתי אליו
"מצטער , אלך למקום אחר"

למתוח את שפתיי
חיוך מזוייף אל כל העולם
קל מתמיד , למדתי את זה
עוד כשהיינו יושבים שם בגן

לפתוח עיניי
לשחרר אנחה , מייחל , לדמעה בודדה
"זה לא אפשרי"- לא יותר
"אני זה אתה. אתה זה אני "

זוהי אפיסודה חולפת. זוהי אפיסודה חולפת. זוהי אפיסודה חולפת.
אתה לא תיפול . אתה לא תיפול . לעזאזל... אתה נופל.
זבוב נלכד לו ברשת , מאבק חסר אונים
אל מול עכביש בצבעי הקשת שבסבלנות ממתין

זוהי אפיסודה חולפת , אוי אלוהים אני נופל
אל אשליה מנופצת , אל תהום בערפל
זוהי אפיסודה חולפת , סוף סוף אני מרגיש כאב
זהו לא געגוע , אלא החלל שנותר בגללך

זוהי אפיסודה חולפת , לומד , חושד, מועד
וזה הזבוב שברשת , הוא ישתחרר , וזה כואב
השאיר מאחוריו כנפיים את היכולת לעופף
זוחל על אדמה מנופצת , זה יגדל וזה כואב

החלקה אחת , זה מה שצריך כדי לא לקום יותר
מעידה אחת , כדי שהזר בדלת ייכנס ויעוור
כל שיקול דעת והגיון
את כוח הבחירה , ואת כוח הרצון

ולשנייה נרדמתי , על משמר הצריח החשוב ביותר
ולפתע ממולי אלפי חיילים כחולים רצים
עם מכחול ביד הם צבעו את ארמוני
והאפור והשחור הפכו לקונפליקט צבעוני

וכרגע התעוררתי , משינה ארוכת שנים
וסוף סוף הסרתי את קורי העכביש
מעיניי החתומות שלפתע הן דומעות
ומנפשי החלודה שהחלה כך לפעום.

שבתי , מן האפר , שהוא לא שלי
אחזתי בכנפיים שהובילו אותי
אל להבה חמה ונעימה
אל לבה של אמא אדמה
וכשיצאתי , לא ייתכן ... השמש שוב חייכה
וכשנרדמתי , על הצריח לא יושב איש
נגמרה המלחמה

מזגה לי עוד כוס יין , שלגיה.
בשולחן העגול , אני נמצא.
מדמם ,מרותק , אל מבטה.
מתחנן , לתחושה , של שפה רכה.

ואני מצטמרר כשהיא מסתובבת
את גבה היא חשפה , כמו עלי כותרת
של פרח בר נדיר , שלעולם לא ייקטף
וגידלה מסביב , גדר ערפילים שוטים

שמחכים , לעטוף , את כל מי שיעז
להתקדם,רק עוד צעד , אל קסם אל כאב
ואני , משוטט לי
בים של ידיים מושטות
חלקן מושכות, חלקן סוטרות אך
לעולם הן לא מרפות.

והאויר, דליל כ"כ , בולע את האור
ואת כל מה שנשאר
מיצירתו של כל יכול.

התעוררות קשה מתוך חלום ורוד שחור
ועם גרון יבש אזחל
לרגלי בקבוק יין מתוק

שמסביב יש שקט מוחלט , כל צליל מקבל יותר משמעות.
כרגע - אני שומע שיר . אכתוב למענכם את המילים .
מי שיתהה , מי הלהקה... אשמח לחזור אליו.

Since the day of my departure
I've been stumbling through reality
I play my symphony in reverse
In search for that special path

Be gentle to the tear in this I
Lonesome arms, lost its wings again

Buy me a trip to the moon
So I can laugh at my mistakes
I can see the end from here
From this perspective it looks kind of silly
Satellites and astronauts
Tell me there are greater things ahead

Make me feel like a man
A silent cry from the middle of hell
I - the irony - I promise, I'll be mature
So please, invite me to your shelter again

Been hiding since I heared "never"
Take me back to yesterday, I need to grow

Steal my mask and make me pay
I need a new skin
or ill go insane

דרך מצויינת לגרום לעצמי להבין מה אני מרגיש.
המעידות שמקשות על שהותי במציאות.
הכמיהה לדברים גדולים יותר.
התלותיות הרגעית שבאה והולכת.
החיים כפארק שעשועים.
אלו אשר בקרסולה , מסתובבים סביב עצמם לשום מקום.
אלו בגלגל הענק , למעלה... ולמטה , הרבה למטה.
מכוניות מתנגשות ... (סתם אוהב את המתקן הזה...).

בימים מסויימים , אני צריך / חייב לבד. פשוט לבד.
בימים אחרים אני צריך שם עוד יד , שהיא לא שלי.
וזה בלתי ניתן לצפייה. משתנה וישתנה לנצח.
כמו העץ מבעד לחלון שמוריק את עליו , ואז משליך אותם , בצורה ראנדומלית , חסרי אונים אל הקרקע.
כפות רגלינו דורכות עליהם.
חורים של עקבים ושל שיני הכלב של השכן.

אבל על עלה לא נרחם , כי ככה רצה העולם.
ואני את עצמי לא מכיר , כי בכל יום אני לובש עור חדש.
יום ירוק , למחרת אצהיב , בעוד יומיים אתפורר כליל.

אבל תמיד אחזור אל העץ .
ענפיו , לי הם בית.
קיומו , כקיומי