Yours

אז היית אתמול הרגשתי הרגשה שמזמן לא הרגשתי, הרגשת סיפוק פיזי ונפשי של משהו עמוק צורך כמו קדמון שלי, אמיתי שלי, ראשוני, מוטבע, זהו צורך קיומי…

עם כול הצלפה הרגשתי שחרור במקום להגיד שכואב ולהרגיע אמרתי לך כן זה טוב תן לי עוד….

הגוף שלי כבר לא ב"כושר" הסף כאב ירד וכול הצלפה הרגשתי בעוצמה ובלעתי ונשמתי את ההרגשה הזאת עמוק לתוך והלב והנשמה, הרגשה שמולכת בתוך הדם כמולקולה חסרה, הרגשה שמגיעה וזורמת בגוף עד קצוות הנימים הכי קטנים בכול אלפית המילימטר בגוף, זאת הרגשה שמאירה את הגוף כמו זריחה ומעוררת אותו לחיים..

אנדרנלין ופרפר או שניים עדיין מתעוררים כול פעם ששביב זיכרון מאתמול עולה לי, זה מחרמן אותי מחדש כאילו הראש מסרב להתנתק מהתחושות החזקות שחוויתי איתך.

האורגזמה של אתמול הייתה התפוצצות של תקופה ארוכה של צל גדול שאפף את המיניות שלי זה התפוצץ כמו מכת חשמל שמעירה ומאירה לחיים את המוות הנפשי שניסה לבוא ולתפוס אותי.

הגוף שלי כול כך יפה היום מנסה להיות כמה שיותר ערומה היום כדי לראות את הפסים והסימנים, הגעגוע לזה היה גדול… מסתכלת ומציצה כול כמה זמן על הישבן ועל החזה במראות והם עם סימני אהבה נשיקות אדומות וסגולות שהגוף מראה לי גם פיזית את ההתרגשות שלו מאתמול… אני מגביהה את הישבן למראה לראות כמה שיותר קרוב את מה שהגוף אומר לי להקשיב לצעקה שלו.

הנוזלים, הדמעות, הריר, הרטיבות בכוס, התחת שנרטב, הזיעה אלו נוזלים שהציפו  אותי אתמול פשוט כול הגוף צעק לך את השיחרור, צעק לך את התגובה, את ההרגשה של מה שהתחולל אצלי זאת התעלות, תגובה ישירה וכנה ואמיתית ועוצמתית ופיזית לדבר שכול כך נפשי כמו סם החיים לנרקומנית של שליטה.

אני כאן עכשיו ולא עוזבת, לא יכולה בלי זה- זאת אני וככה אני וככה אני צריכה את זה.

אנחנו מזדיינים במילים זיון עמוק ונוגע שוקעים ויוצקים מילים משלנו לשקעים שלנו.

המילים שלנו מתגלגלות בפיות שלנו כמו זרע ומיץ כוס בנשיקה של אחרי- מתערבל ומתערבב בפה ועל הלשון הלוך חזור וחזור והלוך מאליך אליי ובחזרה.

המילים שלנו כמו חיצים אנחנו יורים אותן לכיוונו של השני ננעצים עמוק בזיון המנטאלי שלנו אתה עולה עלי ואני עולה עליך עם מבט נוקב בעיניים ולא יודעים עדיין מי יוריד את המבט ראשון.

המשפטים נכנסים לראש עוברים בלב ונוזלים מהכוס, אני מנסה לסגור את הרגליים שלא יצא החוצה, שלא תריח את הריח החשמלי שלי מתוך המסך שלך.

שולחת לך אדומה בצבע כחול עמוק, פורנו כתוב,שנראה בשידור חי, אתה עונה לי בהודעה של דיו דיגיטלי שנוזל לי לתוך הראש אל הפה על הצוואר לחזה ועל הבטן ולמקום החם הבוער שלי, הדיו מגיע עד קצוות האצבעות מעורר כול חלקה בגוף וכול פיסקה, פסיק, מרכאות ונקודה.

משפטים חודרים עמוק ארוכים ומעיפים וקצרים ונוקבים-  מלחמת התשה עד הסוף שהגוף מואר ומעורער הראש כבר לא יודע לחשוב המילים ברחו מהנשמה נשאר רק שלוש נקודות של המשך לא ידוע.

ואני? ואני כאן ושם offline  והרבה על on זורמת ומקשיבה לצליל החיוג בהקשבה מלאה ורק מחכה לספוג את צליל המקליד אצלך.

הגוף מגיב ורוצה אליך ובתקווה שתתעורר אבל המנוי אליו התקשרת אינו מחובר.

אוהבת...תרים כבר את הטלפון מבקשת אפילו שיודעת שאתה כבר מחכה לי בבית.

יש תמונות מהעבר שהן חקוקות בזיכרון אפילו שפיזית זה היה שונה אבל ההוויה של אותו הרגע הדימיון משלים  את התמונה...קורה לי שנזכרת במקומות, בזמנים, בהרגשות ותחושות ומופיעה לי תמונה  שהדימיון השלים ל vision שלם. 

כמו הרגעים האלו כשהיית בא אליי שהייתי מחכה לך תמיד על 4 על מיטה עם הישבן לכיוון הדלת, לכיוון שלך ותמיד הייתה התרגשות אופפת את הרגעים האלו של מה יבוא עלינו היום.. כמה כאב יהיה...איזו התעללות... ואיזו התעלות... כמה ומה הגוף יעבור היום.. האם אגיע עד הקצה היום ואנגע בגבולות המקסימום שיכול לספוג... אם יהיה ארוך עד שארגיש מותשת ...

הייתי נוזלת ונוטפת רטיבות ברגעים האלו, היית דבר ראשון מעביר את האצבע לדעת כמה אני חמה ומתרגשת בשבילך ותמיד היית אומר תראי איך את עכשיו ונותן ספאנק  שלום מעורר לישבן. הייתי לפעמים לוקחת מגבת לפני שהיית בא ומנגבת אולי לא תתרצה על זה שאני מורעבת אליך אבל זה לא היה עוזר שנייה אחרי כבר שוב הייתי באותו המצב. 

כשהייתי מחכה וברגע שהיית בא לרוב לא הייתי רואה אותך ולא מסתכלת רק מרגישה ונותנת לציפייה מעוף אבל בדימיון היום שנזכרת אני רואה בברור את התמונה השלמה רואה אותי מאחורה, רואה אותך נוגע, רואה את האצבע עוברת ונוגעת בקושי וממש רואה את הרטיבות המבריקה, רואה את החיוך שלך המרוצה שהיה מרגיז אותי שהייתי מרגישה ממנו קטנה שהגוף לא בשליטתי כבר  שהגוף שלי לא מקשיב לי כבר ומכור אליך ומורעב ומונע רק מהמיניות לא אכפת לגוף שאני לא רוצה להיות ככה נשלטת וקטנה.. אבל לא מעניין אותו, כול מה שהוא רוצה וכול מה שמעניין  אותו ברגעים האלו זה מיניות וחדירה ומגע וכאב והתעללות והרחבות  וקולות ועוררות וחיות של הגוף והנפש והאנדרנלין שבוער בגוף והחום השורף של כאב ההצלפות והתענוג והתרוממות... 

  אבל לא ראיתי פיזית את כול זה.. הדימיון וההוויה היו כול כך חזקים שהדימיון השלים את תמונת הזיכרון אפילו טעם בפה של עוד זה עושה ולרגע קטן גם פרפר או שניים בבטן ואם שוקעת בזה אז גם רטיבות נוזלת לי.

בא לי. 

הראש שלי ישן אבל הנפש מתחילה להתעורר האביב שלה הגיע שנת החורף הגיע לקיצה אני כמו החתולה שלי שמסתכלת על החיים שבחוץ דרך חריץ בחלון המטושטש, מתעניינת, בודקת  מביטה ומדברת מהצד אבל רק מהצד ומרחוק  יש לנו סיבה טובה להישאר בבית יש לנו חום, אהבה, דאגה ואכפתיות אמיתית וכנה. 

הבית יודע שמסתכלת על החיים בחוץ אבל הוא לא רוצה לדעת, אומר שמותר אבל זה בגלל האהבה שלו אליי,  ואני יודעת שאצלו זה אחד בפה ואחד בלב עם האישור הזה ובלב שלו זה לא.

לא מסוגלת לנצל את האישור שלו במיוחד כי יודעת שלב הבית יפגע אולי גם ייעצר, ואני לא מוכנה לפגוע המצפון הגדול שלי לא נותן לי לנצל את האישור ולא מסוגלת להכאיב לבית שאני כול כך אוהבת, וגם כול כך אוהבת את האהבה שאוהבת אותנו. 

לפעמים בימים קרים נכנסת מתחת לפוך לידו סוגרת עלי את השמיכה שלנו מתעלמת מהכול ורק ניזונה מחום הגוף שנפלט ממנו רק מרגישה כי לא רואה שום דבר אחר.

מבינה ש"קר שם בחוץ" אבל לא יודעת אם האהבה המנטלית יכולה להחזיק את הרגש הפיזי…

מבינה שאנחנו חולקים משהו גדול בלב אבל האם הגוף יסלח?

לא יודעת לאן אנחנו הולכים גם חשוך ולא רואה אבל יש מרחוק פנס שמהבהב לפעמים, שמחייה את החושך, נותן כיוון, מראה דרך חדשה אולי גם אחליט שזהו ואתחיל ללכת לכיוון האור.

הפנס מדליק אש שמבעירה את הגוף בזרמים שעוברים ומחיים את הדם ששוצף וגועש ומשתולל בפנים כבר לא עומדת בפינת חדרי הלב אלא עומדת באמצע הדם החם מגיע לכול הגוף והגוף מגיב בהתרגשות משלו.

הלב פועם חזק אפילו שמנסה לקחת נשימות עמוקות כדי להרגיע את עוצמת הפעימות, שואלת את עצמי מה יקרה אם אפסיק להכתיב ללב את הקצב.

אוהבת המון וכול כך אבל זה מספיק? זה יחזיק? האם הנשימה הרוח יכולה להרגיע את הלב הפיזי? האם הלב יסתגל לקצב האיטי?

בתוך תוכי יש תשובות אבל לא רוצה לענות ולא רוצה לדעת שהתשובות נכונות וגם עוד לא מוכנה ליום אחרי שאענה אותן.

אז בנתיים אני כאן להתחמם ולהתבונן אבל מרחוק.

Break me down and build me up
Whatever it takes
'Cause I love the adrenaline in my veins
I do whatever it takes
'Cause I love how it feels when I break the chains
Whatever it takes
You take me to the top I'm ready for

אני מורידה לאט את חולצת המצב רוח ופושטת את מכנס הרגש,

מורידה אותם לפניך אבל מרגישה עטופה בך כמו המים בשנייה הראשונה שנכנסים למקלחת חמה ביום קר, 

המים החמים מפשירים את הגוף..

החום של המים במקלחת עוטף יש הרגשה של אוח הייתי צריכה את המקלחת הזאת וחיכיתי לרגע הזה...

האדים מכסים את המראה שמראה את המסביב וגם את הדמות  המטושטשת שלי מעלימה.

נהנת מהזרם החם ששוטף ומוריד את הליכלוך של המציאות,

לרבע שעה של שקט שומעת רק את   פיכפוך המים הקול הזה שמרגיע אותי. 

זה נקי, זה רך, זה חם, זה שוצף ומרגש זה נעים וחודר לכול המקומות בגוף  ומנקה ומוריד את עול הליכלוך שהצטבר בפינות והחלק שלח ורטוב מהשיפשוף של המקום הכי "מלוכלך" בגוף...

כן עכשיו אני מוכנה. 

לפני כמה ימים מישהו שאל אותי " מה הפנטזיות שלך" ואמרתי לו אין לי, וזה נכון אין לי פנטזיות על משהו שעוד לא עשיתי ורוצה אולי פשוט לא יודעת על דברים כאלו. 

אבל יש לי כמיהה על דברים שהיו ויודעת שרוצה...

כמו שקשרת את הרגליים מכופפות החבל  מלופף סביב הירך והשוק ואז העברת חבל מהברך לברך מתחת למיטה והידקת אותן מנעת את היכולת לסגור ולזוז הן היו פתוחות ומפוסקות שאת האוויר הקר מלטף את השפתיים של הכוס  והדגדגן מתחיל להתחמם הרטיבות מתחילה לנזול מהפתיחה... 

או את הקושי כשהיית ממשיך אחרי שגמרתי וזה היה מטריף אותי משגע אותי לחלוטין בלי שום יכולת פיזית להזיז אותך מהדגדגן הרגיש בצורה חזקה כול כך. 

וכמה שבא לי על הכאב החם של ישבן בוער אחרי הרבה הצלפות שכבר הכאב מעומעם. השניות שעוברות בין הצלפה להצלפה שאתה מניח לי לעכל ולהפנים לתוכי את הכאב של כול פס ופס...

בא לי גם את הכאב של המצבטים אחרי שהן נמצאות  הרבה זמן על הפיטמות שהכאב כבר מוטבע בהן ואת הכאב החד והחזק כשמורידים ואת הדם מתחיל לזרום חזרה. 

שהדגדגן כואב מהמשאבה שכול ליטוף לידו כואב או נגיעה קטנה בו כואב ומהמם אותי. שגם בלי לגעת מרגישה את הלחץ על הדגדגן רוצה את הכאב המדהים הזה. ואחרי שמורידים, את היופי של הדגדגן ובא לי על הכאב החד של ההצלפות בו כשהוא רגיש ונפוח ככה. 

בא לי את ההתחננות אליך את הכמיהה, הרצון  לקבל אותך בתוכי חדירה עמוקה בכול החורים רק תחדור, בבקשה! שארגיש אותך בתוכי שארגיש את הזקפה שלך ממני אפילו רק ליקוק תתן לי, תתן לי להרגיש אותך כמה אתה נהנה מהכאב שלי כמה זה כובש אותי שאתה נהנה מלראות אותי כואבת כמה זה מחרמן אותך  וכמה זה מחרמן אותי שאתה ככה.

כמה אני צריכה את הדברים האלו כמה אני כמהה לזה.

לפעמים אחרי שיש דברים כאלו טובים רגעים עוצמתיים כאלו אתה רק מחפש שוב את זה, מחפש את ההרגשה שהייתה לך ברגעים שהיו, את התחושות הקסומות של התחלה, של דברים שנתגלים לפניך, דברים שחדשים לך והם פשוט התעלות הנפש בשבילי.

יש לי הרבה שאלות כמו אם היום זה יהיה אז ארגיש ככה כמו אז?  אם אני אמצא מישהו אחר שיהיה כול כך מספק כמו שאז הרגשתי שנהנתי כול כך הרגשתי חופשייה כי ידעתי שכול דבר שאתה עושה הוא מטריף אותי? כמו שאז כול דבר היה כול כך טוב  האם זה יכול לקרות עם מישהו אחר או שזה היה רק בגלל שזה היית אתה? האם אני אמצא עוד מישהו כזה שההתעללות תהייה כול כך נכונה וידע בדיוק מה להגיד כדי שאמס סופית... האם ניתן להרגיש שוב כול כך טוב אחרי שחווית משהו כזה עוצמתי..? 

זה רק הזמן יגיד. 

כבר לא מצליחה להידלק ,הפתיל רטוב או הסטרטר כבר לא מתניע, האבן של המצית כבר לא עושה ניצוץ.

לא מושך אותי הבחור שעושה לך לייקים וכותב כאילו הפוסט בשבילך אבל את רואה מהצד ויודעת שהוא יורה לכול הכיוונים פה בתקווה שמשהו יפגע, שמישהי תידלק.

או שכול בחור ראשון(ולא כול בחור שני כמו שאומרים) שכותבים לך התסקרנתי, סיקרנת אותי, מסוקרן ממך..זה נראה לי מילות המחץ פה.

או חלק מהמבוגרים שמשחקים אותה שקולים ורגועים ויודעים הכי טוב ממרום גילם שבתכלס מחזיקים את הזין כי חושבים על לעשות מישהי צעירה מהם במיליון שנה.

או הבחורים ש" מזהירים" אותך מהבחורים כאן או במילים אחרות אני הטוב כאן וכולם רעים תתפתי לבוא רק אליי.

וזה עוד ממשיך אבל אני כבר התייאשתי מהפוסט של הייאוש המייאש הזה.

אני לא יודעת אם זה קטע של תקופה או קטע של כבר טיפה ראיתי מה יש כאן( או בכלל ככלל זה ככה? ) או שכבר פחות מתלהבת מחיזורים מאולצים או אולי צריכה לקבל שזה ככה גברים, או שלא כולם ככה? האם אני אתלהב שוב  ואעריץ וארצה ואתן את כולי והאם אוהב כמו פעם ללא פחד ללא תנאי האם אצליח להאמין למישהו ולא לחשוב על המניעים שמניעים אותו?

האמת שאני משתדלת לשמור על האופטימיות שלי ומאוד מאוד מקווה שיש עוד הפתעות בחיים וזה כן עוד יקרה לי ולא כולם ככה ובסוף יגיע הדבר נכון שתהייה התאמה בדברים החשובים.

אולי..רק אולי זה עוד יקרה.

Now let the moment break you
Let the feeling come take you

 תגבירו את הווליום....

קשה לי לשקר....

חושבת שזה טיפשי כי זה מתגלה בסוף ואם לא זה עם הזמן גורר עוד שקרים בשביל השקר ועוד שקרים וזה פשוט לא נגמר ואז כבר לצאת עם האמת זה בלתי אפשרי אחרי רשת רחבה של שקרים....

זה רק מביא אותי לעיניין שזה טיפשי והרבה יותר מסובך ולוקח אנרגיה מהאמת.

וממש ממש קשה לי שמשקרים לי...זה דבר שבשנייה מוריד לי מבן אדם אני לוקחת את זה כפגיעה רצינית לא רק באמון אלה גם פוגע כי כנראה אתה חושב שאני טיפשה שאפשר לספר סיפורים בלי שאגלה...

מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד מודעת לעצמי וכנה פשוט לא משקיעה זמן בשטויות כאלו ...אני במודע הפסקתי לפני הרבה שנים.

כואב הגילוי ...

כואבות ההשלכות...

וכואב שאתה עשית את זה ...

הלכתי ממך.

להבא בבקשה לא לגשת אם זה חלק מהאופי שלך זה דבר שלא סולחת עליו ולא שוכחת או עוברת הלאה פשוט חותכת.

פשוט שיר אהבה בלי אהבה ...