האם אני יודעת מי אני?
רגעים מוזרים של רפלקציה וספק עצמי נוטים לחזור בכמה חודשים האחרונים שלי. הם עולים כשישנו שקט. כשרועש, ומציף. כשאני חושבת מרחוק על הבעיות הקרובות שלי.
אני אמורה להתחיל שוב. לבנות מחדש, את עצמי. מגרעיני היסודות, אני אתחיל שוב לבסס משהו שעליו אוכל לבנות.
מעולם לא חשבתי שלהיות עצמי יכול להיות דבר מתיש ומייגע לעשות. אני מסתכלת סביב על רשימת המטלות המטורפת שנכללת בלהיות אני, הגרסה שאני אוהבת להיות. הגרסה שאני שמחה להיות. לא הדמות המעורפלת ואפופת התוגה שאני מרחיקה מהעולם כבר קצת יותר משנה, בלי קצוות, רק עשן.
אני עוברת בעוד דירה, חולפת דרך עיניו של גבר ולא משאירה סימן. מעניין, לו היינו רואים דברים שאינם מראה חיצוני, האם הייתי זכירה. האם היה קיים הרצון להתקרב? אני שטחית מכדי לרצות משהו שהפיזיולוגיה שבו לא משנה, וכמו כל ילדונת, אני רוצה להיות הדבר היפה ביותר שהוא הניח עליו עיניים. אלה משאלות של צופה מהצד. של מחברת בגוף שלישי שכותבת נרטיב, סיפור לדמויות הראשיות לכלות בו את תפקידיהן.
אני נשארת מנותקת. קרה, קשה, ושתקנית. אורות האזעקה הבועטים מזכירים לי שוב ושוב, להתרחק מזה, לדחות בעדינות את הקרבה הזאת, להמשיך בדרכי האטומה. אני לא נפגעת, רק מוסיפה עוד מטלה או שתיים ליום או לשבוע שלי. עוד משהו שמטרתו לשמח מישהו שלא יכיר ממני דבר.
הייתי רוצה לדבר בגוף ראשון, אל מישהו בגוף שני. ביטחון. קרבה. אהבה. הדברים שדורשים פגיעות, אכזבה והקרבה עצמית. במקום זה אני חושבת על נשיקה מרה מלאה בסמי הרדמה, וגבר שמשאיר אותי לבד מול דלתות גדולות.
My salvation lies in your love
הלוואי וידעתי איך להפסיק להיות כל כך לבד.
הלוואי ויכולתי להאמין שזה אפשרי.
