קשיח. פציח. שביר. קשיח.

רק מי שאיבד את חוש הריח לחלוטין לאיזה זמן (לא קצר) יכיר ברגע הקטן הזה של ההפתעה, כשבכניסה למכולת השכונתית ריח הגויאבה עז ומוחשי ככ.
הפתעה והכרת תודה ומיד אחכ געגוע וצורך וסנטר מתכרכם בהכנה לבכי.

רק מי שהַקַּיִץ באורו העז ושעותיו הארוכות והמוארות ושקיעותיו הכתומות וצליליו השוקקים ומלאי החיים פותח לו סתימות ומרחיב בו הרחבות, נתקף במין סגריר מתוק-חמוץ לנוכח הריח הבלתי משתמע לשני פנים.

אני אוהבת גויאבה, מאוד, וכועסת עליה בו זמנית, מבשרת סתיו שכמוה. מה מבשרת, צועקת. שתיכף יהיה פה חורף אפלולי ומסוגר וכולם יתכנסו ויתעטפו והשמים יהיו רטובים ומעוננים ואני אנשום אחרת, כמו שנושמים כשקר

ואתגעגע אליך כמו שמתגעגעים כשקר, וכמו שמשתוקקים כשגשם דופק על החלונות בלילה, וכמו שכמהים כשרעם מרעיד. ורחוקים.

ולא יעזור, בכלל, שזה כבר הסתיו החמישי שלי איתך.
ושאתה כאן. איתי.

חם וקרוב.

עדיין
לא קל לי עם הגויאבה הזאתי.
לא קל בכלל.

גם בגויאבה, אתה..כוסומו

נכון הרגע הזה בים, כשהתיישבת על החול ומשכת אותי לשבת לידך
וענדת לי והדפת אותי לחול ואני נהדפתי אחורה, צוחקת ומנושקת?
זה היה רגע של פז כזה,
השמש סינוורה לי את הפנים והחול תחתיי היה רותח והזרועות שלך סביבי ואני צחקתי לתוך הנשיקה שלך והייתי לרגע של.
של הזרועות האלה ושל הפה הזה ושל הפנים האלה.
שלך.

אבל זה לא היה רק לרגע.
זו היתה רק התחלה
של שעה ארוכה כזו.
מובלעת. אקסטריטוריה.
עולם שהתקיים לרגע בתוך סוגריים.

בואי, אמרת לי.
והלכתי אחריך על הסלעים ולתוך המים.

כמה מעט אני הולכת אחרי.
ואחריך, זה טוב ככ.

ופשטת וכרכת את בגד הים שלי סביב זרוע אחת ואת הכובע סביב השניה והחזקת לי אותם. פשוט ככ, נכון? אוי, כמה שלא.

וכשהחזקת אותי ובאו גלים גדולים ופחדתי ורציתי להשתחרר אמרת: אל תדאגי, אני אעזוב אותך בַּזְמַן.

וכשגל שטף לי את הפרצוף ובלעתי מלא מים, החלפת צדדים כך שאני אהיה עם הגב ואתה תספוג את הגלים. פשוט ככ, הא? הו, כמה שלא.

בין הגלים הגדולים לימדת אותי להרפות את שלי ולהחזיק בך חזק

ועוד אמרת, בקול הזה שלך
אל תזוזי, תני לי לגדול בתוכך

וכשחזרנו וטיפסנו על הכורכר ואמרת: תני לי יד ולא נתתי
כי רציתי להראות לך שאני יכולה לבד ורק העזתי ללכסן מבט ליד המושטת שלך, שלא תראה בכלל שהצצתי
שרציתי

ובכל הרגעים האלה
כולם
הרגשתי קצת
שלך.

לא שלך- כמו ברשומות משרד הפנים.
לא שלך- בלולי ואלמלא.
שלך- כמו אני-שֶׁל.
כשזה אתה,
בצד השני של המשוואה.

שטיפת נפש, קראת לזה כעבור כמה ימים.

אמרת: את כל הטיח קילפו המים והמלח והשמש
והקירבה.

ומאז, ועוד יותר אחכ, קשה לי ככ להתנתק מחום גופך.

בשניה! שהנוף מתחיל להתרחב ולהצהיב, המקום שלך בתוכי מתחיל לכאוב.
כוסומו למה כל קילומטר פנימה לעומק הערבה מרגיש כמו מקדח של שיננית, חודר-קודח-מגרד לי את כל האבן מהדפנות
של הלב

אוי, אלוהי המדבר והמרחבים והאהבות שנזכרו מאוחר.

איך לפעמים המוצק שאתה מתחמם קצת, טיפה,
ונמזג לי לתוך הלב, ממלא את כל הפינות והקפלים
בדיוק בדיוק

ואיך לפעמים יש לי חור בלב בדיוק בדיוק בצורה שלך.

ובין ההרים האלו
החור הזה פועם כמו משוגע.

🧡 עד האמאמאמא של העצם

אני אוהבת את השביל הזה כל כך. על לובן אבניו ושחור מרבי-רגליו ובעיקר, על רוחבו.
הוא נדיב כזה, רחב ידיים, שקט, ושלי. כבשתי אותו תחת רגליי איזה זמן, מספיק כדי לדעת בעפ את פיתוליו. כך שלפרקים, אני הולכת בו בעיניים עצומות.
קרירות של טרום זריחה, ידיים פרושות לצדדים, עיניים עצומות.
והתחושה הזו, שיש לי בו מספיק מקום, לכולי, והוא יכול להכיל אותי ככה, ואני יכולה להלך בו עצומת עיניים ולא אלך לאיבוד ולא אפול,  בידיים פרושות לצדדים, כמו שילדים מחקים כנפי מטוס, אני מדמיינת שאני עפה.

ככה באת אלי
היום
פְּרוּשׂ זרועות
וחם ורחב ועוטף.

מזמן לא התחפרתי ככה בתוכך
מזמן לא חפרת ככה לתוכי

מזמן לא התפתלתי ככה תחת קלות-כף-ידך על הכוס שלי,

מזמן לא ביקשתי ככה את כל כובד משקלך עלי, לכל אורכך

והרגע הזה.
כשהאצבעות שלך על האף שלי, אוטמות פתחי איוורור, ואתה מצמיד את הפה שלך לפי ואומר: 'תנשמי דרכי'.

ואני נושמת.
נושפת לתוכך
ושואפת משלך
עצומת עיניים, לא נופלת, ידיים פרושות לצדדים, והאויר שלך בתוכי.

עפה.

**גם הכתף הזו? שלך

שקט מהמם של שבת בבוקר.
זוג מַיְינוֹת צעירות מהדס הלוך ושוב על אדן המרפסת. אני מנסה לפענח את דפוס הציוצים השובה שלהן, משהו כמו: תרועה-שברים-נקישות גרוניות. זה מהפנט.
אני מניחה להם במבה, לא מספיקה להתרחק והן כבר מכרסמות בעליזות.
כבר חודש שלא נגעתי בבמבה וקולה. המרתי אותם בסודה וירקות ועדשים כתומות וכוסמין וקינואה ושחת. 
בבת אחת הפסקתי. בטוח עוד אחזור.
אתה אומר לי הרבה פעמים שאני בחורה טוטאלית. אף פעם לא תיקנתי אותך, עדיין.
יש בי חלק טוטאלי. מודה. הנה, לא נגעתי בבמבה. המזון העיקרי שלי. משכתי את היד ממנה בבת אחת.
אבל אני גם מעגלת פינות וחיה בשלום עם ככ הרבה מורכבויות וביניים ואמצע.

אתה מבין?
אני לא פוחדת מה יקרה אם אוהב אותך.
אני פוחדת מה יקרה אם לא.
אם לא תהיה פה.
כשלא תהיה פה.
איתי.

את הדגים הנפלאים של הבחור הראשון שהכרתי פה אני עדיין מכינה לשבת, מזוג השולטים שלי נותרה קופסת נייר מעוצבת בעבודת יד שמתפקדת על תקן קופסת אוצרות, ממישהו יקר ללב נותר הכינוי דרדסית, מאיש טוב נשארה חיבה עזה לזן וקואנים. כל אחד שפגשתי פה הותיר בי משהו.

ואיתך,
אלוהים, הכל כבר שזור בך. אין פינה בלי אתה.
ואני
ככ פוחדת.

אישה יוצאת ממיטה שבמרכז החדר למקלחת וגומעת את 2 המטרים במהירות אפס קמש, כמה זמן יקח לה להגיע אם היא קצת מבועתת?

רצפת המקלחת קרה ואני מופתעת לגלות שאני רועדת. מכפות הרגליים ועד השכמות- מצב רטט. זה מפתיע כי זו לא תגובה שאני מכירה. 
אבל זה בסדר, גם אף פעם מעולם לא עמדתי להישטף בנוזל גוף של מישהו. ואף פעם, מעולם, לא רציתי בזה כמו באותו רגע.

אתה מניח יד על הראש שלי ואומר: הכל בסדר, לא לדאוג. זה רק יהיה טיפה מלוח, זה הכל. (רציתי לחבק לך את הרגליים על זה, אבל התביישתי)

מוכנה? אתה שואל
ואני רק מבקשת את היד שלך.
וככה
כשכפי בכפך
אני עוצמת עיניים, חזק (שלא ישרוף)
ומניחה יד על העיניים, חזק (שלא לראות אותך רואה אותי ברגע הזה)

אני יודעת שבכז ראית כי באותה שניה אתה אומר: תסתובבי. ואני מודה לך בלב על החסד הקטן הזה
ומיד אחכ אתה שוטף את הכתפיים שלי בחוֹם שלך
שעוטף את הגב ונוסע בשיפולים ואז

אתה מסובב אותי אליך 
ועדיין יד אחת שלי בידך 
והשניה מכסה את העיניים שלא אראה אותי בעולבי-שלא תראני אתה-שלא אראה אותי דרך עיניך 
והרצפה קרה ואני הולכת וחמימה מצוואר ועד ירכיים

ובין הצלעות שלי הולכת ונבנית ומסתחררת שאגה גדולה שאין לה בכלל מילים (עדיין) ועד שהיא מגיעה למיתרי הקול נשארים ממנה רק שברי קולות קטנים 
ואין בין הפנים שלי לגוף שלך אלא רק כמה מילמטרים 
ואתה 
שמסמן אותי באותם רגעים בטוש-זהב-לא-מחיק 
אתה רחוק מעלי וקרוב אלי
ככ

ואני רועדת שם בלי שליטה
ואני קרה וחמה וזהובה
ושלך.

תודה
על זה שאמרת: עכשיו אני אסמן אותך ואחכ אני אקלח אותך
ועל זה שעשית את זה
בדיוק ככה
ועל זה שחיכית שיבואו מים חמים
ועל זה שאמרת: 'זה רק יהיה טיפה מלוח, זה הכל'
ועל זה שכשהתקלחנו שוב בסוף, השארת לי את המגבת היבשה
ועל זה 
שלא עזבת לי את היד.

שלך.

הסטירות שלך מעיפות לי את הראש, מצלצלות באוזניים, צורבות את הלחי ואת תוך-הבטן, מקרבות את הדמעות ומרחיקות את המילים.
הזין שלך חודר-ממלא-חונק את הגרון שלי ואתה לא מוותר,
מהדק אותי עליך
חזק
מהדק אותי אליך
עוד
ואז עוד קצת
ואז עוד.

אני לא מצליחה שלא-להאבק לנשום, אפילו שבכל סבב כזה בסוף אני מרפה ונשקטת, זה עדיין מלחיץ
ואני נבהלת ומתחננת בלב שלא תפסיק, בו זמנית.

באתי בנגמש
אבל אתה מטלטל אותי מצד אל צד בקלות מעליבה ומהממת

רגע המילים שלך אלי חמות
ורגע התנועות שלך חדות וחריפות וחזקות

רגע אתה תובע לך את האויר שלי, ומתעלם מהרפלקסים והקולות והאצבעות שלי שננעצות בירך שלך,
ורגע אוסף באגודלים שלך את הדמעות שלי, בתנועה הכי רכה בעולם

הנשיקות שלך רגע נושכות
ורגע רכות להדהים

ורק מה שאני רואה בעיניים שלך
לא משתנה
אפילו לא לרגע.

וואי.

🧡

אני עוצרת בַּמחסום, ועם היד מונחת בנונשלנטיות על החלון הפתוח אני שואלת את החייל:
אז תגיד, זה סבבה לעבור דרך הכפר הזה, כאילו רגוע שם עכשיו וזה?
ואני קצת מופתעת מהקול-מח"ט-גולני-בתדריך שיוצא ממני שם, כי בפנים אני לא מרגישה מח"ט וגם לא גולני.
אני פוחדת.
פעם נסעתי פה בבטחה אבל כבר הרבה זמן שלא והמרחק מרחיק. בעיקר את הבטחון.

אני פוחדת, אבל צו עלום אוסר עלי להראות.
מבחוץ- ברור שקטן עלי,
מבפנים- אני נושכת חזק את השפה התחתונה עם כל מכונית שעוצרת בצד הכביש החשוך.

הצו עלום, ואין לי אפילו כתובת למשלוח הודעת ביטול. 
שתודיע שאפשר. שמותר. שלא צריך. לא חייבים. תמיד להחזיק. תמיד לעטות.

שפה נשוכה בכביש חשוך, אשכול קללות משוגע וסהרוני ציפורניים חרוטים בכרית כף היד על חבל במורד מפל גבוה ורטוב, פטפוט אינטנסיבי בתור לבלק-ממבה. כך זה נגמר במקסימום.

אני לא יודעת לדמיין אחרת. איך ייראו הפנים שלי אם אפחד בקול**. אם ארשה לי.
איך יישמע הקול שלי. והמנח, והטונוס, והמבט.

אני לא יודעת כלום על זה. אם זה יהיה פאתטי או מגוחך או מכמיר או מוזר.
לא פגשתי אותי שם, עדיין
אפילו שחיכיתי לי מלא.

'הכל בסדר גיברת, את יכולה להמשיך' אומר החייל במחסום. אני מברכת אותו בלב בגיברת אחותך ודוהרת אל הכביש החשוך, ממלמלת לעצמי ברצף
הכל בסדר
ומוסיפה את המותק שלךָ
לחיזוק.

הכלבסדרמותקהכלבסדרמותק

ושפה אחת נשוכה.

**ורק אתה שמעת אותי, פעם אחת, אומרת לך: אני פוחדת. התזכור?

נכון בייב, מריקוד מושחת?
אז היא.

איילה קטנה, שקטה, עדינה, שברירית וענוגה שכמוה.

כמה ניסיתי לשנן את האופן המדויק בו היא מטה צוואר רך ותולה מבט כזה שיש בו תבונה ותום ביחד, אבל יותר תום
והזדקקות.
כן, זה הדבר שיש במבט שלה, בעיניים הקצת-שואלות-בשקט,
הזדקקות
אבל לא מעליבה, אלא כזו שמוציאה אותה מין ברבור-ענוג-של-הביוקר כזה
והפגיעות שלה, היא מתוקה
לא מרה או חריפה
וככה היא מתנהלת לה, בלי לדעת בכלל כמה היא בת מזל.
זונע.
בלי להעריך בכלל מה המשמעות של הרגע הזה,
בריקוד,
בו הוא מניף אותה
כאילו היתה 200 גר' קשיו.

פעם מזמן, כשחפרתי פה למישהו חכם עליה, הוא אמר: אבל שמת לב שהיא...לא כזו קטנה וחסרת אונים כמו שאת מציירת אותה? אלא חכמה ויצירתית ופתרה שם את העניינים באומץ ובעוז והובילה וחילצה?

אוי, איזו זונע שהיא
איך היא מצליחה להיות עם כל הכוח הזה, לתמרן, להוביל
ועדיין, להיות ניתנת-להנפה.

לקראת טוּבִּי שְׁבָט,
נראה לי שאני חייבת פה איזו התנצלות לכמה עצים. ופרחים. ושיחים ועלים וגזעים וענפים ועלי כותרת ושלכת וניצנים ועוד כמה ששכחתי.

יש מצב, יכול להיות, יתכן מאוד, שבשל העובדה שאני לא מדברת קינקית שוטפת ואף מתקשה מעט (פחח) עם תיאורים פלסטיים מפורטים, יתכן שב-4 שנים האחרונות עשיתי פה קצת abuse לטבע.          אני מודה.   ביטאתי באמצעותו תשוקות בדסמיות, השתמשתי כמעט בכל תהליך בוטני אפשרי כאלגוריה לכל מצב ריגשי אפשרי, בקיצר, פתחתי פה בוטקה קטן של רט"ג (רשות הטבע והגיז'דורים).

אני לוקחת אחריות מלאה על זה
ואני מבטיחה להמשיך וללטף כל עלה אחרי שאשתמש בו למטפורה, להמשיך להודות, אישית, לכל שקדיה שפרחה בדיוק בזמן לפוסט, לשמור על ענפי האלון שאני חומדת את אוצרותיהם ולהציע תמלוגים לכל ברל'ה שהפך לסלב ללא ידיעתו.

על החתום

זו שנמסה
כשקראת לה בלוטית