לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

The black lists

FEISTY
לפני 9 שעות. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 15:03

שאני לא נוכחת ברוב הפעמים שאתה מזיין אותי ושלא אהיה גם בפעמים הבאות.

הגוף שלי נוכח ומבחינתך גם הראש, כי אני לעולם לא אתן לך להרגיש שלא. אני שחקנית גרועה, אבל לידך אני זוכת אוסקר שנה מי יודע כמה ברציפות.

אתה מבין, קצת בעייתי להיות נוכחת גם בראש בזמן שהמיינד עסוק בתרחישי אימה מחרמנים שכוללים גבר שהוא לא אתה, אישה שהיא לא אני, סטראפונים מטונפים ורועה גרמני. אה, ואותי.

מצטערת שאני חושבת עליהם בזמן ולמרות שהזין הונילי שלך עושה עבודה טובה, אבל אולי זה בגלל שאני מעדיפה אותה רעה.

מצטערת שלפעמים בא לי שתזיין אותי רק כדי שתמלא אותי בזרע,

לא בשביל ליצור חיים,

בשביל לייצר לעצמי גמירות.

בשביל שאוכל להתפלש בדבר הכי קרוב לטינופת שאתה יכול לספק, בדבר היחיד שקרוב לטינופת שאני בכלל מעוניינת שתספק ולא, גם ברגעים האלה הראש לא שם.

מצטערת שאני מגלגלת עיניים בכל פעם שאתה זורק מונח בדסמי או מנסה למשוך, חושב לנשוך או מהסס לחנוק.

מצטערת שאני לא רוצה שתעשה שום דבר מכל אלה.

מצטערת שאני מתכווצת בכל פעם שגם אתה קורא לי טומטום, ומאיפה בכלל הבאת את זה?

מצטערת שזה לא משנה לי שאתה יכול להיות מכונת סקס ולזיין 24/7.

שקל לי להפעיל אותך,

שקל לי לתפעל את הזין שלך,

שקל לי לפעול איתך בכל דרך שאני רוצה.

מצטערת שזה לא אתה שם מעלי,

שאני לא רוצה שתהיה

ושלעולם לא אתן לך את המקום הזה.

 

מצטערת שאני לא מצטערת על שום דבר מכל אלה.

I am who I am 

 

 

לפני יומיים. חמישי, 13 ביוני 2019, בשעה 09:18

״תלחם בי מנטלית, תביס אותי מוחית.

אני מאתגרת, אני קשה, אני לא נכנעת בקלות.״

יאללה יאללה, לא נמאס?

כי המלחמה היחידה ששווה משהו היא זו שמתרחשת בין הכוס והראש שלך, כשאת מסרבת לקבל את העובדה שהדברים המטונפים שהוא רוצה או עושה לך מרטיבים את ובכן, הכושלאמאשלך והתבוסה הכי טובה היא ברגע שבו את מבינה שאין טעם, כי טבעת ברטיבות של עצמך והנה את מבצעת כל תרחיש טינופת שהוא רוצה.

אז צריך לפרק לך את המיינד לפני שמפרקים לך את החורים, אוקיי לגיטימי, אבל מאיפה המחשבה שהמיינד שלך כל כך קשה לפירוק? 

הרי אם יש עם מה לעבוד,

הוא יראה את זה,

בשביל מה לצרוח את זה בכל פוסט שני?

אם גבר יכריז שיש לו זין קורע ענבלים ומפרק רקטומים, כזה שתוכלי להרגיש בבטן בזמן שהוא בכלל טוחן לך את הגרון, בסוף את תראי בעצמך ותדעי אם מדובר ב10 סמ עם שגעון גדלות או שכדאי כבר לקבוע תור לפרקטולוג מומחה.

אבל מעבר לכל אלה, זה פשוט מעייף.

זה בדסם שעשיתי לפני 5 שנים,

אם הייתי עושה בדסם לפני 5 שנים.

זה משעמם, והאמת? אם היה לי זין, זה בטח היה גורם לו להחתים כרטיס בקליניקה און.

וכן, העיניין המנטלי חשוב. המשחק המנטלי פחות.

אז לא, אין לי שום צורך שהוא ילחם בי מנטלית,

והתבוסה היחידה שבא לי עליה היא תבוסה

אנאלית, וגינלית, אוראלית. טוטאלית.

לפני 4 ימים. שלישי, 11 ביוני 2019, בשעה 20:54

אני כותבת או מספרת על חלק מהדברים

ולמרות שאני אפילו לא מגרדת את קצה הבאטפלאג שלהם, אני מקבלת בתגובה שאין בהם שום דבר מיינסטרימי. 

עכשיו אני, הייתי האמאמאמא של המיינסטרים חלק נכבד מחיי. גם אם בתוכי לא הרגשתי ככה (ולא הרגשתי ככה) ידעתי שיש תקופה כזו שבה אני מתיישרת עם מה שמקובל, שבה אני הטעם של כולם, שבה אין סיבה לשחרר את האינדיבידואל הכה מרשים ומרתק שלי- כי זה לא הזמן, זה יתבזבז.

אבל גם כשהתקופה הזו הסתיימה לה אי שם בסוף שנות התיכון העליזות,

המשכתי לדשדש במים הרדודים. שנים.

ולדשדש במים רדודים זה מצחיק, כי לפעמים את לגמרי בטוחה שאת בבריכה של הגדולים, מייקל פלפס של השרמוטות בי לייק, עד שעולה משום מקום ריח של פיפי שמזכיר לך באיזו בריכה את באמת.

ואז משהו משתנה.

אולי זה משבר גיל ה-30 (שנמשך כבר כמעט שנתיים, תודה רבה ומוזמן להשאר) או אולי כי פשוט קיבלתי דחיפה הישר אל תוך המים העמוקים.

בלי הכנה מוקדמת ובלי מצופים

ולא, הציצים שלי לא נחשבים.

ואז אני שומעת את צירוף המילים מעורר הזקפות המטאפוריות: ״את לא מיינסטרים״ על שלל הטיותיו וכן, אם היה לי זין הוא ללא ספק היה משפריץ את עצמו באותו רגע.

כי חוץ מריח של שתן, השלכה לבריכה הרדודה יכולה להסתיים בפציעת ראש חמורה ואני? כבר ממילא דפוקה שם למעלה.

אבל להיות בעמוקים זה להבין שאחת כמוני צריכה הרבה יותר מזין כדי לסדר את הראש.

שזה בסדר לפרפר,

לבלוע קצת מים

ואפילו לאבד את הנשימה לרגע.

פשוט כי תמיד אדע למצוא את הדרך למעלה,

גם אם זה רק בשביל שאוכל לצלול שוב.

 

אבל בתכלס? הכי סוטה שלי זה לא לחפוף יומיים (!) כי הקרקפת עדיין כואבת מכל הגרירות ברחבי הבית.

 

 

לפני 5 ימים. שני, 10 ביוני 2019, בשעה 20:05

באיזשהו שלב, כנראה אחרי שהכל הסתיים ונרגע,

אני מוצאת את עצמי על הרצפה.

הפעם לא הורדתי אליה בכח וגם לא נאמר לי לעשות את זה, פשוט רציתי. הרגשתי את הקטבים של שתינו נמשכים זה לזה בעוצמה שאי אפשר להתנגד לה,

אז התמגנטתי אליה.

לקור שלה,

לקשיחות,

לביטחון שהיא מעניקה מנקודת המבט הנמוכה הזו על כל המתרחש מעלי.

ומעלי הכל רגיל.

מילים מעומעמות ושיחה שאני שומעת אבל לא מסוגלת להקשיב לה, כי המוח שלי מרוקן, נוזל ומרוח על אותה רצפה בדיוק ובסוף אני אתחיל להאמין שה״ספייס״ הזה הוא אמיתי ואפילו אני יכולה לגעת בו.

אני רעבה שוב,

לא לזין ולא למכות,

רק למגע. 

לא מלטף או מחבק, לא מתנחמד.

מגע-מגע,

של איבר באיבר ועדיף כמה שיותר חזק וצמוד.

אבל אני לא יכולה לקום מהרצפה,

אני יודעת שאני בכלל לא רוצה והרגל שלו היא הדבר שהכי קרוב אלי עכשיו.

 

אחר כך הוא מזכיר לי שפה אין אפטקר ואני כל כך הערכתי אותו על המשפט הזה כי הוא מלא בכנות, אפילו ברוך ואני ממילא תמיד טענתי שאת האפטרקרז שלי אני צריכה דווקא ברגעים שבהם אני לא חוטפת ובכל שאר הרגעים שאני נמצאת במקומות שאני לא רוצה להמצא בהם. שאני לא אני באמת.

חוץ מזה, למה להתסבך עם הגדרות יבשות?

הרי הכוס שלי,

עולה ויורד על הרגל שלו כשאני עדיין על הרצפה, 

זה האפטרקר הכי לא אפטרקר מושלם שיכולתי לבקש.

לפני שבוע. שבת, 8 ביוני 2019, בשעה 23:11

שהעובדה שמעולם לא דפקו בי ביצים בשבועות,

היא כנראה הסיבה שהיום, 15 שנה אחרי שעברתי את הגיל שבו עוד אפשר לדפוק ביצים באנשים, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה ובכן, ביצים.

אצלי בפה,

אצלי על הלשון,

מלוקקות,

נמצצות,

מתרוקנות. אצלי בגרון.

עכשיו נותר לי רק להבין אילו חסכים אחרים מהילדות גורמים לי לחשוב היום גם על זין בתחת, סטירות שוברות ויריקות מדויקות על שפתיים פעורות,

ואיזה אירועי עבר הביאו אותי להיות כזאת שרמוטהגרידיתעלובהשפוטתזיןותחת.

 

*פוסט זה אינו הזמנה עבורכם לניתוח פסיכולוגי.

**פוסט זה הוא כן הזמנה עבורו לבצע בי את כל הכתוב לעיל.

 

 

 

 

לפני שבוע. שישי, 7 ביוני 2019, בשעה 11:13

כוסית על.

זונה קטנה עם תחת שדורש פירוק

וציצים רכים רכים ופטמות ורודות ורודות קטנות קטנות.

אחת כזאת עם היקפים מושלמים,

קימורים במקומות הנכונים

וחורים בריח שושנים.

היא יכולה להיות זונה מזדיינת שיודעת איך לזוז

ואיך להשמע

ואיך לגרגר

או אולי בכלל יצור לבן וזך שעוד לא הספיק להטמא.

היא אפילו יכולה להיות בדיוק הטעם שלי.

אבל כל זה לא משנה אם אין לה את הזיק הזה בעיניים.

את הניצוץ שאומר אני כלבה מטורפת ורעבה.

מטורפת כי אני רעבה,

מטורפת כי אני לא מספיק מטונפת.

ואני רוצה להטנף

ואני צריכה להתלכלך

ואני מתה כבר להתפלש בתוך כל זה.

שזה ימלא לי את החורים,

יספג לי בנקבוביות

ויכסה כל פיסה שעוד נשארה חשופה. 

ככה זה טוב. ככה זה נקי אמיתי.

אחת כזאת שהכל פועם אצלה,

הכוס והתחת והלב.

אחת שתדע שגם את האחרון מזיינים.

אחת שבמקום לפחד מזה, תגיש את זה-

חם, רוטט ומדמם. אחת שתאהב את זה.

 

לפני שבוע. חמישי, 6 ביוני 2019, בשעה 19:47

אני לא יוצאת להרבה פגישות,

אבל אני אוהבת כשיש, בייחוד כשמדובר בפגישה עם לקוח ממין זכר שמשחררת אותי קצת מהמשרד מוצף הברטולין שלנו.

והכי אני אוהבת את הפגישות הראשונות,

עם לקוחות שהייתי מתנהלת איתם רק במיילים או בטלפון.

את החשיפה של הפנים מאחורי הקול,

את ההיכרות האמיתית הראשונית,

את הרושם הראשוני. מהמחשוף שלי.

היום היתה לי אחת כזו.

כרגיל היא התחילה בהרבה בלהבלהבלה ופטפוטי סרק שייבשו לי את המוח ואולי נוותר על המינגלינג הזה ונתיישב כבר בחדר הישיבות הקפוא מדי שלך עם השולחן הארוך מדי שמפריד בינינו שלך ותבהה לי כבר בציצים הנוטים להתפרץ מהמחשוף שלך? כלומר שלי.

אז זהו שלא.

הפגישה עברה טוב.

יותר מדי טוב.

מבחינת הבוסית שלי שהרוויחה שת״פ חשוב.

אבל לא מבחינתי.

איפה המבטים הננעצים?

ההחפצה?

בהיית ה׳אתה שמח לראות אותי  אותם או שאתה חווה כרגע שבץ מוחי׳ שמטיבי הלכת אף מוסיפים לה ריור בלתי נשלט?

איפה???

במקום זה הוא פשוט ישב מולי וקשקש לי על טבלאות ונתונים ומה, אתה לא רואה מה ה16 מעלות של המזגן שלך עושות לי לפטמות? 

ואם כל זה לא מספיק נורא, אז הנייד שלו לא הפסיק לצלצל במשך כל הפגישה ולהפריע לי להכנס לסרטים על איך איבדתי את הסקס אפיל שלי ואיך זה יכול להיות ומעניין אם הביניין הזה גבוה מספיק כדי לסיים עם כל הסיפור הזה.

בצלצול המי יודע כמה הבנאדם כבר נראה ממש מבועת,

הביט במסך באימה והשתיק את הטלפון.

״תענה,״ אני אומרת לו. ״לא מפריע לי.״

ההוא נאנח בהקלה.

״אני מסיים תוך שניה,״ הוא הודה לי והתקדם לכיוון הדלת.

״פשוט בעלי יכול להיות כזה נודניק לפעמים!״

 

אני הייתי Ivy.

והם? תמיד הם.

לפני שבוע. רביעי, 5 ביוני 2019, בשעה 10:53

לא באמת חשבתם שאוותר על הפרח, נכון?

לפני שבוע. שני, 3 ביוני 2019, בשעה 17:36

זוכר את מילת הבטחון שנתת לי? אני יודעת שלא.

מודה שזה שעשע אותי,

אף פעם לא חשבתי להשתמש באחת כזו, ועוד לקבל אותה בשלב מוקדם? זה בטח סתם בשביל הצחוקים.

אבל מהר מאוד השעשוע התחלף בחשש קטן שהתחלף בפחד שפינה את מקומו לאימה מחרמנת, כשמחשבות בסגנון ׳אולי הבנאדם יודע על מה הוא מדבר וכדאי שאקח את מילת הבטחון הזו מהר לפני שהוא יוריד לי איזו אחת שתגרום לי להתחנן למילון שלם של מילות בטחון׳, התחילו לנקר לי במוח.

העיניין הוא, שאני מעדיפה לא להזכיר לו אותה כשהוא שואל ובכלל, זה תמיד נראה שהוא שואל רק כדי לגחך עלי, אבל אני באמת שאני מעדיפה לא לענות, גם אם אצטרך מילת בטחון למצבים בהם אני לא רוצה לגלות את מילת הבטחון.

ונכון שהסיטואציות כאן הרבה יותר כואבות, משפילות ומטונפות מסיטואציות שהכרתי, ועדיין אני מוצאת את עצמי רוצה לממש אותן עד סופן, עד הקצה של הקצה שלהן ועוד קצת מעבר.

רוצה את זה מחובר ליצר הכי בסיסי,

לנקודה שבה זה עוד לא הספיק להתלכלך בחסמים של היגיון, מוסר ומה שמקובל

ולצרוח את מילת הבטחון הבלתי זכירה הזו בידיעה ברורה שהיא בלתי זכירה וככה זה טוב.

זה יכול להשתמע כאילו אין לי גבולות, אבל יש וכל מי שראה את הרשימה המפוארת הזו יודע שהם קיימים ואני באמת מתנצלת בפני כל הגמדים הצ׳רקסים על ההדרה.

אני פשוט רוצה לחוות את זה נקי,

בגרסה הכי זכה של הדברים.

נטול מניירות,

חף מרעשים

ובעיקר חסר רחמים.

לפני שבועיים. שבת, 1 ביוני 2019, בשעה 13:44

זה תמיד עשה לי את זה, שיראו אותי.

זה עשה לי את זה הרבה לפני שעשיתי את זה,

לפני שבכלל חשבתי לעשות את זה ובסוף בכלל לא הייתי צריכה לחשוב, כי זה פשוט קרה.

אולי זה בגלל הפלירטוט התמידי עם האקסהיביציוניזם,

אולי כי פשוט מאז ומתמיד אהבתי במה ולא משנה איזו,

גם אם במקרה הזה זו היתה במה בגובה הרצפה (כלומר ליטרלי ברצפה).

לעומת זאת, אני לא יכולה להיות בצד השני, הצופה.

גם אם אני סקרנית ומיוחמת, זה מביך אותי וגורם לי להרגיש כמו הילדה בת ה12 ההיא שתפסה את ההורים שלה מזדיינים ובמקום לדדות חזרה לחדר בשקט, היא כל כך נבהלה שהיא נתקעה בדלת, העירה את כל הבית ונאלצה לקבל שיחת אמא ואבא עושים אהבה וזה טבעי ותשתדלי לא להקיא או למות, טוב מתוקה?

וגם כי ממש לא מעניין אותי לראות אנשים אחרים מזדיינים, פשוט כי זה לא יהיה ברמה של מה שאני רגילה. נכון? נכון.

 

אבל הקטע הוא שתמיד חשבתי שאהנה מזה כי זו תהיה עוד פלטפורמה שבה אוכל להוציא את ההכי טוב שלי, גם אם ההכי טוב שלי במקרה הזה הוא הכי מטונףזנותישרמוטי, ככה זה כשאת כלבה שוויצרית.

שזו תהיה עוד דרך להנות מהגוף שלי ולתת גם לאחרים להנות ממנו מבלי שהם בכלל נוגעים בי או עוד קטע של תחרות שלי עם עצמי כדי לבחון מי מאיתנו טובה יותר.

אבל לא חשבתי על שום דבר מכל אלה בזמן שזה קרה.

לא עיניין אותי איך התחת שלי נראה מהזוית הזו או ההיא, גם לא איך אני זזה ובטח לא איך אני נשמעת.

כל מה שרץ לי בראש זה כמה אני קטנה ועלובה עכשיו ככה. מפושקת, פעורה ומזויינת.

שאני ברצפה בכל מובן שקיים ל׳אני ברצפה׳,

שזה מרגיש כל כך נכון ונוח.

הדבר היחיד שעיניין אותי זה כמה מהר אני מקבלת את הזין שלו שוב וממש לא משנה לי מי רואה וכמה נימפו פתטית אני יוצאת.