צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

The black lists

FEISTY
לפני 23 שעות. שלישי, 12 בנובמבר 2019, בשעה 15:17

סף הרגישות שלי גבוה לאחרונה.

זה לא רק כלפי חוץ, אלא בעיקר הגעש הפנימי.

אני מוצאת את עצמי מגרדת צלקות ישנות,

פורמת תפרים שהנחתי וחיזקתי במהלך השנים

ולפעמים זה כואב מדי.

לפעמים הנבירה הזו פנימה, עמוק במורד החורים השחורים שלי, מאלצת אותי להישיר מבט מול כל הדברים שנמנעתי מלהסתכל עליהם יותר מדי זמן.

מה אני מנסה למצוא שם? כלום.

בפעם הראשונה בחיים שלי, הגביע הוא לא המטרה,

אולי בגלל שאין בכלל גביע.

 

אז אני לא עונה כשהם שואלים אותי.

לא בגלל שזה לא העיניין של הכושלאמשלהם ולא בגלל שאני יודעת שהם מקווים שהמילים האלה ינעצו בי,

כמו שהזין שלהם לעולם לא, יעלו בי ספקות וישאירו אותי חסרת ביטחון. לא. 

התשובה ידועה לי.

זה לא מפריע לי. באמת.

אני לא מקנאה ולא עושה דרמות.

לא מאביסה את עצמי באימג׳ים מדומיינים

ולא בתסריטים אפשריים.

אני לא חופרת, לא מתעניינת, לא כואבת.

אני יודעת מה המקום שלי, בטוחה בו

ואין שום כוח חיצוני שיכול לערער לי את זה.

זה לא מפריע לי 

לבעבע. על אש קטנה. גדולה. להשרף.

להתמסר לחום ולאפשר לה לחרוך אותי.

להתמכר לזה,

גם כשזה קשה לי מדי. בעיקר כשזה קשה לי מדי.

לבכות,

לכעוס,

להתרכך,

להרטב.

ללעוס את עצמי לדעת

עד שזה מספיק רך כדי לבלוע.

וכן, זה יושב לי בבטן והופך אותה,

אבל יש מצב שבפעם הראשונה,

אני משחקת במשחק שלא אני קבעתי את החוקים שלו.

ובמשחק הזה כל המהלכים הם שלו, גם הנצחונות

ואני כלבה קטנה ושפוטה שתמיד מגיעה לעוד סיבוב.

לפני יום. שני, 11 בנובמבר 2019, בשעה 19:48

היא שהרבה יותר נוח למצוץ בשיער קצר.

את לא נאבקת להזיז קצוות סוררים מהפנים או נלחמת עם הגומיה המחליקה שאיכשהו, תמיד אבל תמיד, נעלמת מבלי להשאיר עקבות.

לאן כל הגומיות נעלמות? מישהו פעם חקר את זה?

כנראה לאותו המקום אליו כל הכפיות נעלמות.

אז לא. את מרוכזת אך ורק בזין שלו.

את לא צריכה לעצור באמצע כי חוץ מהשפתיים,

גם השיער שלך חשב שיהיה נחמד להתלפף לו על הזין

וזה די מפליא, אבל יש גבול לדברים שאת מוכנה לבלוע.

את מבינה?

בכל מקרה אחר, הייתי פשוט משמידה אותך.

כי אני די מחוברת לשיער שלי, אפילו מאוד, ואת העובדה שהוא כבר היה מספיק ארוך כדי לדגדג לי את עצם הזנב, ממש אהבתי.

אבל הפעם אומר לך תודה.

בזכותך אוכל למצוץ ולאכול תחת אפילו טוב יותר ובעיקר ללא הסחות דעת מיותרות. כי סטירות, יריקות ו״יא שרמוטה עלובה מכורת תחת״ תוך כדי, לא באמת נחשבים.

#מוקדשבאהבהלספריתהבתשלזונהשלי

 

לפני 6 ימים. רביעי, 6 בנובמבר 2019, בשעה 18:40

״אני קם להשתין,״ הוא מודיע לי כאילו אנחנו בעיצומה של שעת ריכוז בבייבי-לאב ואני כרמל מעודה בגרסה הפחות תימניה ומטורללת שלה.

טוב נו, הפחות תימניה.

זה מעצבן אותי,

כי כשמישהו קם מהמיטה, זה הורס את כל הקומפוזיציה ולכי תמצאי עכשיו תנוחה חדשה שתאפשר לך להמשיך להשתפשף על הכרית שתחובה לך בין הרגליים בסנכרון מושלם עם שתי האצבעות שחופרות לך בכוס וכל זה בתנועות בלתי נראות ושקט מופתי שלא מרמזים על ההתפוצצות ההולכת וקרבה.

-״נו למההה״, אני מתבכיינת לו. ״למה לקום להשתין כשאפשר פשוט להשתין לי בחורים?״

״מה?״

-״ביבי אמר שהערבים נוהרים!״

״מההה???״

אני מתחפרת מהר מתחת לשמיכה כי וואלה, אין לי כח להסביר מה קשור עכשיו ציטוט ממערכת בחירות מי יודע כמה, הראש שלי מוצף בתמונות ומראות אחרים.

ושם הכל ברור,

אף אחד לא קם

ואתה משתין לי בתחת עוד לפני שהתייבש הקאם.

אני מוצפת, 

בדיוק כמו שאני אוהבת

וככה אני שלך,

כלבה קטנה ומוזהבת.

 

*לפעמים הוא רק צמא.

 

 

 

לפני שבוע. רביעי, 6 בנובמבר 2019, בשעה 11:27

כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי לעבוד באיזו חברה גדולה. זה אמנם היה מקום רציני, אבל רוב העובדים היו צעירים רווי הורמונים ובכלל, לדעתי אחד מתנאי הקבלה למקום היה פוטנציאל השירמוט שלך, מה שהפך את סביבת העבודה לכיפית ומתירנית במיוחד.

כמה כיפי ומתירני היה שם? ובכן, נשארתי 6 שנים.

בכל מקרה,

בין כל המסיבות,

המשמרות השיכורות

והסקס החמוד בשירותי ההנהלה,

היה קשה מאוד להצליח לא להתערבב שם.

והתערבבתי. אוחח כמה שהתערבבתי.

פעם אחת אפילו התערבבתי כל כך חזק שבסופה מצאתי את עצמי נשואה (רגע, מה?) אבל לא על זה.

אז ערב אחד, אחרי עוד משמרת מבוסמת, 

החלטנו לצאת ולהמשיך את הקו השיכור, כי מה כבר יש לך לעשות כשאתה בן 20 ומשהו, אם לא להיות שיכור רוב שעות היממה?

הוא גם היה שם,

הפלרטוט השבועי האחרון שלי,

שהיה מעביר לי את המשמרות בשיחות מטופשות להחריד במסנג׳ר של העבודה. אז בסוף הערב מצצתי לו. סתם של מציצה, באמת, אם הייתי מוצצת ככה היום אין לי ספק שחברותי בקליקה הסודית של שרמוטות העל הייתה נשללת באופן מיידי.

מפה לשם, העולב שאפילו לא זכה לגמור לי עמוק בגרון, חשב שמתחיל כאן איזה רומן עבודה סוער במינימום או סיפור אהבה סוחף במקסימום.

אחרי כמה ימים של התעלמות גורפת והתחמקות מכל קשר עין בעבודה, העולב החליט שזה לא יכול להיות ואיך בכלל יכול להיות שלא בא לי יותר על הזין העצום שלו כי הוא הרי כזה עצום ועל סלידתי הכללית מזיינים עצומים, בפוסט אחר.

מה״ערה״? שלו ב-2 בלילה התעלמתי,

אבל את ההודעה הבאה ״אני מחוץ לבית שלך״, לא יכולתי לדפדף.

אני זוכרת את תחושת הבחילה שעלתה בי כשנצמדתי בחושך לדלת הבית וניסיתי לשמוע אם מישהו עולה במדרגות ואם באיזשהו שלב הייתי מספיק מטומטמת כדי לספר לו באיזו קומה ודירה.

בכל מקרה יצאתי והורדתי את המדבקה עם שם המשפחה מהפעמון.

בין כל התסריטים הנוראיים שרצו לי בראש,

כבר דמיינתי איך אני דוקרת אותו בסכין מטבח ומנסה להסביר להורים שלי מה עושה גבר מדמם עם זקפה של 2 מטר במכנסיים בכניסה לבית שלהם.

נשארתי שם כמעט עד הבוקר,

הרבה אחרי שההודעות פסקו.

אבל הבחילה.

תחושת המחנק הזו שנוצרה מכעס ופחד על זה שמישהו העז לחדור ככה למרחב הפרטי שלי, לא עזבה אותי הרבה זמן, עד שהוא עזב את העבודה למעשה.

למה אני כותבת את זה?

כי מאז, בכל פעם שמשהו רק הריח לי דומה,

ברחתי הכי רחוק שאפשר.

יש לזה הרבה צורות,

זה יכול להגיע בדרכים שונות,

אבל הבחילה היא אותה הבחילה.

לפני שבוע. ראשון, 3 בנובמבר 2019, בשעה 14:04

זה כל מה שדרוש לי.

עוד לפני שמתיישבים,

הרבה לפני השיחה הקולחת (או לא) על הבר,

אפילו לפני המפגש המתוק של פרומון בפרומון שעושה למוח לצרוח ׳כןןןןן׳.

הכל מתחיל ונגמר ב״היי״ הקצר הזה,

הוא אומר לי את כל מה שאני צריכה לדעת באותה נקודת זמן.

זה מתסכל להיות שם בזמן שזה מתארך,

כשבראש שלך זה כבר חתום ונעול כי ה״היי״ שלו לא עשה לך כלום, אבל את מנסה לא לצאת ביץ׳, פשוט כדי לאפשר יותר מקום לכלבה שעוד תגיע.

וב-׳היי׳ הזה שלו, כבר ידעתי.

אני בכלל לא זוכרת אם זה היה היי או שלום או איזה מה קורה, אבל זה הספיק לי כדי לדעת שכל מה שנאמר ימים ארוכים לפני,

כל מה שהוא אמר שיעשה לי

וכל מה שאמר שיגרום לי לעשות- יקרה.

כמה שעות, דרינקים ושולחן אחד מרוסק מאוחר יותר,

הבנתי שלא טעיתי. הראש תמיד צודק.

או שזה הגוף. או אולי שניהם יחד בסנכרון מושלם.

וכשחזרתי הביתה, אמנם מבלי לעשות שום דבר מתוך כל אותם דברים נוראיים שידעתי שעוד אעשה,

הבנתי- I'm doomed.

כי היה לו ׳היי׳ של בנזונה.

וידעתי שהוא ישפיט וישפיל,

ידרוך, יכאיב ויגרום לי להתחנן לעוד מכל אלה.

ידעתי שהוא ינצל את זה

ואני מעולם לא רציתי להיות כל כך מנוצלת כמו שרציתי באותו רגע. ובכל הרגעים אחרי.

לפני שבוע. שבת, 2 בנובמבר 2019, בשעה 11:24

10 שנים אחרי וזה קרה.

הצלחתי לגרום לנבלה האנטי סוציאלית המזדקנת,  שונאת האדם ושהאדם שונא אותה, כלומר לאבא שלו, לבוא אלינו.

הוא באמת כזה, ראוי לכל תואר שכתבתי פה ולעוד כמה תארים שפרחו מראשי ושבטח יחזרו אחרי שאדי היגר יתנדפו לי מהגוף.

הוא כל כך כזה, שהוא אפילו לא הגיע לחתונה של הבן שלו וזה לא שהוא לא אוהב אותי, הוא מת עלי כמו שכל בר זין מת עלי וזה בכלל לא משנה אם הוא חצי רגל בקבר או יצא אך זה עתה מהכושלאמשלו.

הוא פשוט מסוג האנשים שרוצה שהכל יעשה בדרך שלו ולי אף פעם לא הייתה כוונה לתת למישהו אחר לנהל לי את החיים.

בכל מקרה,

ניסיתי במהלך השנים.

לא בשבילי כמובן, מבחינתי היה לגמרי סבבה לפגוש אותו רק בהלוויה. שלו. אבל ראיתי שזה מרסק אותו.

הוא לא כמוני, שמסוגלת לנתק מחייה בקלילות מזעזעת אנשים שלא עושים לה טוב, וזה בכלל לא משנה אם מדובר באנשים שהביאו אותי לעולם.

הוא לא כמוני.

הוא גוש של רגש אוהב ואהוב על הבריות,

ממש על כל אחת ואחת מהן

ובניגוד אלי, חובבת המדון והמלחמות,

הוא יכול לשרוד רק בעיתות שלום.

וכשזה לא עבד בכוח, 

ניסיתי את הדרך האחרת ובלעתי את הגאווה,

כי בניגוד לרוב בנות המין המטופש שלי,

אני אף פעם לא מחפשת להיות צודקת- זה לא משרת שום מטרה, בעיקר לא את שלי, אז למה?

אבל שום דבר לא עזר.

יש שני דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם,

אני לא מוכנה לוותר כשאני לא מקבלת את מה שאני רוצה ואני לא מוכנה שיפגעו באנשים שאכפת לי מהם.

אז העמדתי פנים.

הייתי צבועה שנים וחייכתי במתיקות כשכל מה שהתחשק לי לעשות זה להוריד לו כסא על הראש.

חיכיתי להזדמנות הנכונה. והיא הגיעה.

אני רואה אותו מתרגש כל השבוע ואני מבינה את זה,

כי לא מדובר כאן בעוד ארוחת צהריים משפחתית.

זו ההכרה שאנחנו מחפשים אצל ההורים שלנו שוואלה, הצלחת לבנות משהו בחיים העלובים שנתנו לך ואנחנו גאים.

 

לפעמים אני מפתיעה את עצמי עם התשוקה לא נגמרת הזו לדברים מסוימים. לא משנה כמה מעוכה וסחוטה היא משאירה אותי, כמי שלא נדרשה להלחם על שום דבר בחייה, אני דווקא פורחת כשאני נאבקת.

וזה קורה לי בעוד מקומות,

לפעמים אני אפילו גורמת לזה לקרות לי.

נאבקת איתו,

נאבקת עם הרציונל

ועם כל מה ששורט את הפינות הכי חשוכות ומטונפות שלי. 

אני מבקשת את זה, אפילו בלי מילים,

כי הוא יודע בדיוק מה צריך כדי להביא אותי לשם.

היופי הוא,

שלקתרזיס הזה לא צריך לחכות 10 שנים,

כי הנה, כבר עכשיו הוא מציף לי את התחתונים.

לפני שבוע. שישי, 1 בנובמבר 2019, בשעה 11:55

לקרוא לי ביום שישי לעבודה כי קרייסיס ואייבי את חייבת לבוא ולהציל אותנו כי המקום מתפרק בלעדייך ונו את כבר בדרך? פליז פליז פליז כבר הבאתי לך כנאפה טבעוני ממאלק והכנתי לך תה לא רותח מדי עם 3 וחצי כפיות סוכר, רק תבואייייי

וול, אי אפשר להגיד שלא נתתי עבודה.

לפני שבוע. חמישי, 31 באוקטובר 2019, בשעה 11:59

#2

 

כשהוא רעב.

רעב כזה שאפשר להריח ולראות עוד לפני שהוא בכלל פתח את הפה ונגס בנתח המדמם שמולו.

והציפייה הזו לרגע שבו הוא ינעץ בי,

מתפתחת בשקט.

נבנית אצלי במתינות

בזמן שאני מחכה,

מתיישנת באיטיות מחרפנת

לייק איים פיקנייה עסיסית על שיפוד.

והוא נועץ.

מפרק אותי בחתיכות גדולות

עם נשיכות עמוקות ומתמשכות.

אני צורחת

אבל נדבקת בגרגרנות הזו שלו

ומנסה לתפוס במה שאני יכולה,

בכל מה שהוא נותן לי.

זה בולמוס רעבתני וראוותני

של שני מפגרים גוועים תמידית

ואין לי שום כוונה לקום מהשולחן עד שאתפוצץ לגמרי. 

וכשהשיניים שלו חופרות לי בבשר,

זה מרגיש כמו הדבר הכי ראוי בעולם

ושאולי בכלל נועדתי לזה. למאכל אדם.

 

#1

 

לפני שבוע. רביעי, 30 באוקטובר 2019, בשעה 18:08

לאחרונה, אני קוראת כאן לא מעט דברים שעושים לי רע. עירבוביה של גועל, הלם, זעזוע ורחמים מפוסטים על מאונני מקלדת וירטואלים שלא הסתפקו רק בזה.

סיפורים נוראיים על ניצול ושליטה מנטאלית רעה ומתמשכת, תוך כדי שהם מרמים ומשקרים את הצד השני לגבי הגיל, המראה, הכוונות ומה לא.

בסוף, כשהכל מתפוצץ ומתברר שאותם גברים הם לא בדיוק גרסת הלבנט החיה והנושמת של כריס קורנל והם לא מתכוונים להפגש ובטח שלא לזיין אותך אלא אם זה דרך מסך מחשב כשהפרצוף הלא-כריס-קורנלי שלהם מוסתר כמובן ולמעשה הם עושים את אותו הדבר עם עוד 5 נשלטות במקביל בזמן שהם מתחבאים מהנשים הבוצ׳ות שלהם במרתף הבית המעופש ומקלידים לך מרחוק הוראות באצבעות דביקות ופרוססטה מודלקת, מגיע השבר.

אמנם בעיני לצד הנשלט יש אחריות על עצמו ועל ההחלטות והאנשים שהוא בוחר להכניס לחייו, אחריות אפילו גדולה יותר מזו של הצד השולט, אבל כאן זה פחות רלוונטי כי לא בשולטים עסקינן.

אז אני קוראת וגועל והלם וכל אלה, 

אבל פחד שגם לי יקרה דבר כזה- אין שם.

זה לא שאני לוקה באובר ביטחון עצמי,

אני גם לא מתיימרת להיות אשפית נפתולי המוח הגברי,

לא לא.

אז איך בכל זאת הצלחתי לא להקלע לדבר כזה?

פשוט, כל הפרופילים ובלוגיהם שהדיפו נורמליות יתרה ומתאמצת- הורדו מהפרק במיידית.

כל ה- שליטה מקבלים ולא לוקחים/אחדור לך למיינד לפני שאחדור לך לתחת/אני דאדי/אני אדאג לך/אני אחקור את הגבולות שלך יחד אתך/אני אבא/אני אעשה בדסם באהבה או לא בכלל/אני לוק איים יור פאדר- תודה, אבל לא.

אני יותר בקטע של הפוך על הפוך ובמקרה הזה יש כאן אפילו הפוך נוסף, לכן כשזיהיתי סממני פסיכיות שזמן ארוך מדי לפני פשוט נעלמו מעיני,

ידעתי שאני צריכה לשלוח אדומה!

אז כן, פסיכים סאדיסטים חסרי רחמים, מצפון ותחושה בכף היד שמאפשרת להם לפרק לך את הפנים בלי בעיות או רגשות אשם בעשרות דרכים מגוונות וחולניות,

זה הסוד הגדול. שלי.

ככה הכל הרבה יותר פשוט וגם לא מפחיד.

כלומר, חוץ מהעובדה שמדובר בפסיכי סאדיסט חסר רחמים, מצפון ותחושה בכף היד שמאפשרת לו לפרק את הכושלאמשלי בעשרות דרכים מגוונות וחולניות וזה.

 

 

לפני שבועיים. שלישי, 29 באוקטובר 2019, בשעה 16:17

אני תמיד מקפידה על לוק ה-

בא לי שתזיין אותי בתחת עם צלב עשוי ויברניום 

שנשלף אך זה עתה מישבנה הענוג של בתולת ים קתולית

חובבת הלקאות, הטבלות ורגשות אשם

ושתמיד, אבל תמיד,

מפנה את הלחי השנייה.

 

 

 

 

בשם האב, הבן ורוח השירמוט שנפלה עלי.