בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

The black lists

FEISTY
לפני 14 שעות. ראשון, 18 באוגוסט 2019, בשעה 21:40

אני מכירה אותה מצוין.

כמי שהתחנכה על ברכי הסבתא הרוסיה שלה, ספגתי ממנה לא מעט ולמרות שלפי כל אמת מידה סובייטית סבתא שלי היתה נחשבת לצמר גפן מתוק, משהו מזה השתרש בי.

בסופו של דבר זה הוביל לשנים של פריקת עול, אבל גם הן היו מידתיות כאלה. אז אולי אלו רק היו שנים של ניסיונות לפריקת עול.

האמת? מידתיות היא אחלה בעיני.

היא שומרת, מפקסת, משאירה על המסלול.

איזה מסלול? זה כבר סיפור אחר, אבל הוא ברוב הפעמים יסתיים בדיוק איך שידענו שהוא יסתיים.

קצת עגמומי, אבל אנחנו לא מתוכנתים לפרוץ את הגבולות שלנו. היצר ההישרדותי שלנו רוצה שנשרוד.

הוא רוצה אותנו מידתיים.

אני יכולה להבין את זה, אני אפילו פועלת ככה בלא מעט מקומות בחיים שלי. איפה אני לא יכולה להבין את זה?

כאן.

״להכנס לפרופורציות״

״להתחבר לקרקע״

״להיות מידתיים״

אלו לא המילים שמתקשרות לי לכאן.

למעשה, הדבר הראשון שהן מעלות בי זו קונוטציה להסתפקות במועט, בפירורים של ממש וזה עוד מבלי לדבר על חוסר המעוף והיצירתיות שהן מכילות בתוכן.

כי וואלה, אם היה בא לי ״להכנס לפרופורציות״, הייתי ממשיכה להזדיין ונילית כל החיים.

זה הכי פרופורציונלי.

לא מעט זמן שאני כבר לא מתביישת להודות שכל הפרופורציות והחיבורים האלה לקרקע, משעממים אותי. איכשהו, כשהתחלתי להודות בפני עצמי מהם הדברים שאני באמת רוצה, הם פשוט התחילו לקרות.

ואני רוצה את זה לא מידתי.

שיכאיב לי באופן לא מידתי.

הרי אני ממילא עולב בספיגת כאב, אז לפחות שתהיה סיבה מוצדקת לעולב הזה.

שיקרע את החורים שלי בכל הדרכים הלא מידתיות שהוא מכיר וישכח מפרופורציות כשכף היד הגדולה מדי שלו תדחק לכוס הקטן מדי עבורה שלי ותנתק אותי מכל חיבור שאני מכירה לקרקע.

הוא יכול להוריד אותי לרצפה,

לדרוך,

למעוך,

אפילו לחנוק. הכל בלי טיפה של מידתיות.

כי אני סומכת עליו שידע גם בלעדיה.

הוא יכול אפילו להכאיב לי אחרת... גם בלי המידתיות.

כי אני כבר יודעת שהוא יודע לעצור רגע לפני שהשברים הופכים לאבק ולאסוף חזרה.

ככה זה באמת.

שום דבר לא קרס ביום שהחלטתי לאפשר לעצמי לקבל ולתת את מה שאני רוצה לקבל ולתת בדיוק באופן בו אני רוצה לקבל ולתת אותו. גם לא העולם שבחוץ.

לכל מי שבכל זאת חשובה המידתיות,

שבו על פיפטה. זה נשמע לי נחמד.

 

 

 

לפני יום. שבת, 17 באוגוסט 2019, בשעה 21:02

״לאן את הולכת?״

-״כבר בדרך. חייבת לזוז. ביי.״

״בדרך לאן? את לא יכולה להסתובב ככה לבד עם מראה בת ה17 שלך.״

-״בדרך ל...גימנסיה?״

עלק מציצה. אחרי שבוע של בחילות, הגאג רפלקס שלי עדיין רגיש מדי בשביל זה.

לפני יומיים. שבת, 17 באוגוסט 2019, בשעה 11:31

פעם הוא היה אומר לי שאני משתמשת בסקס כנשק.

לא נשק של עקרות בית ממורמרות שמאיימות על הבעל הרופס שלהן שאם הוא לא יתנהג יפה הוא לא יקבל גיחה לכוס הרופס לא פחות שלהן ובאמאמאשלהן, לא ברור איך הן מרשות לעצמן לוותר ככה על זין.

אז לא, בדיוק הפוך.

זה לרוב היה מגיע אחרי 2-3 גמירות בוקר שקדם להן ריב בעוצמה כזו או אחרת, ככה שלגמרי יכולתי להבין למה הוא מרגיש מובס כמו חייל מארינס שחזר מעוד סיבוב בפלוג׳ה.

היום אני לא מסכימה עם זה.

כן, אני עדיין חושבת שכל סיבה היא סיבה טובה להזדיין וכן, בלא מעט מקרים אני ארשה לעצמי להגזים, במה שזה לא יהיה, כי אני סומכת על הזיון שיציל את המצב אחר כך.

האישיו מתחיל כשאני רוצה להראות דברים אחרים ומבינה שזה לא כל כך הולך לי בדרכים המקובלות.

יש רגעים שבא לי להראות חום, לתת אותו.

במקומות אחרים.

חום אמיתי כזה של אכפתיות,

כי באמת שגם זה קורה לי. לפעמים.

אני יודעת איך זה נראה ואיך זה מרגיש,

אני פשוט לא יודעת להביא את זה לידי ביטוי.

כלומר, במידה ולידי ביטוי זה לא ללקק לו שעה בין התחת לביצים וקצת לפני שהלשון שלי מקבלת נקע להתחיל לטחון לעצמי את הגרון על הזין שלו.

כזה אני יכולה להבין, עם כל השאר קשה לי.

זה בכלל לא משנה מאיפה זה מגיע ואת הניתוח הפסיכולוגי בשקל תשעים כבר עשיתי לעצמי מזמן,

אני רק לפעמים רוצה לדעת אם גם אני יכולה.

להבין אם זה לא משבש משהו,

משהו שעובד טוב.

להבין אם זה בכלל המקום שלי לתת את זה. גם את זה.

בסופו של דבר, 

אני חושבת שתמיד אמשך לטיפוסים שהם כמוני.

דפוקים כאלה,

לא שבירים כאלה.

כאלה שנראה שאין בפנים כלום ואין גם מה לתת ולכן חייב להעיף שם עוד מבט. מקרוב. ועוד אחד.

אז פאק עם הדרכים המקובלות ומי בכלל קבע שהן המקובלות? אני חושבת שאני כן יודעת, פשוט באופן אחר. אני גם חושבת שזה יצא ממני כמה פעמים.

כן כן, יש שם מספיק חום.

כל כך מספיק שאיכשהו, אני תמיד נתקפת דחף בלתי מוסבר ובלתי נשלט להגיע לרצפה ולהמרח על הבלטות.

סתם כדי להתקרר קצת. ברור.

 

 

 

לפני 3 ימים. חמישי, 15 באוגוסט 2019, בשעה 22:41

״תמיד ידעתי שאזיין אותך בסוף,״ הוא אמר לי ואני חשבתי שאין מספיק ח׳ בעולם ל-״פחחחח״ שיצא ממני באותו רגע.

פשוט כי אף פעם לא היה כיוון, משום כיוון.

שום אדומה או סגולה או זונת דואר.

אני לא יודעת מה הוא חשב עלי לפני,

אבל אותי הוא תמיד הפחיד,

לא שמשהו השתנה בתחום הזה.

הוא הצטייר לי כהארדקור מדי ויחד עם זאת אותנטי,

ואני? הייתי הדבר הכי רחוק מהארדקור. בעיני עצמי.

אז תוך כדי שאני ממשיכה עם ה״פחחחח״ הלא נגמר שלי, כי בכל זאת, כמי שהזדיינה עם כלוביסט וחצי (החצי מתייחס לסטוץ עם גמד צ׳רקסי), מצאתי את מה שהוא אמר כיהיר וחסר כל ביסוס.

כל זה בעצם קורה בזמן שאני מתחככת ספק על הרגל ספק על הזין שלו, ספק שניהם יחד ואין ספק לגבי הכוס הרטוב שלי באותו רגע. מאוד הגיוני.

יש לך עוד כמה פחחחח לתת?

לא, כי נראה שאת כבר פחות מתחככת ויותר בכיוון של לשפד את עצמך על הזין שלו.

עכשיו הוא כבר לא נשמע לך כזה יהיר, נכון?

יש רגעים שהוא יכול לגרום לי להרגיש ממש מטומטמת,

והפוסט הזה בכלל היה אמור להיות על אותם רגעים.

אז כמעט וכתבתי על זה שהוא גורם לי להתחרפן מדברים שברור לי שנועדו לחרפן אותי ובכל זאת אני נופלת בהם ומתחרפנת בהם להנאתו.

על ההתעקשות שלי לדעת ולהבין בדיוק מה הוא רוצה, אבל מה הוא רוצה באמת ולמה זו אף פעם לא הבחירה הקצת (!) קלה יותר?

על הפרפורים שלי לעשות את זה בדיוק.

על התסכול שלי כשזה לא מצליח לי,

על הגיחוך שלו כשהוא יודע שזה לא יצליח לי,

על הסיפוק כשכן.

יכולתי גם לכתוב על השבועיים האחרונים,

כשהוא ניער והכאיב ורוקן ואיזו מטומטמת הרגשתי אז, כששום דבר מאלה לא גרם לי אפילו לחשוב על לשלוח אותו להזדיין, אלא רק להתמזג הרבה יותר טוב עם הבלטות.

יכולתי, אבל בתכלס?

הכי מטומטם שלי זה לגחך שאף פעם לא היה לו סיכוי לזיין אותי, בזמן שאני בכלל עליו, מנסה לכוון את הזין המתעורר שלו לחור הרעב שלי.

לפני 4 ימים. רביעי, 14 באוגוסט 2019, בשעה 12:30

מפעם לפעם היא לוקחת אותי לשיחה,

סוג של ׳מה נשמע׳ רשמי כזה בין בוסית לעובדת,

בו אני אומרת לה את מה שהיא רוצה לשמוע בזמן שהיא דואגת לוודא שאני לא מתכוונת לנטוש למתחרים, או משהו.

אני משתדלת שהשיחות האלה יהיו כמה שיותר עינייניות ויעסקו אך ורק בעבודה, כי זה זין לא קטן כשהבוסית שלך היא גם פסיכולוגית שמה שהיא באמת רוצה אלו שיחות שיהיו כמה שפחות עינייניות ויעסקו בכל דבר חוץ מעבודה.

יש לה כוונות טובות, היא בתאדם מדהימה,

אבל לי יש את הגבולות שלי (שוקינג) והראשון שבהם הוא חוסר נגישות.

כן, אני חברה של כולם וצחוקים וכיף ואפילו לאבי דאבי מדי פעם, אבל אף אחד לא נכנס. חוץ ממי שכן.

אבל בגלל שהיא בסדר, אני משחררת לה קצת חבל מדי פעם. מספרת לה דברים שממילא ידועים ושלא אכפת לי לחלוק. היא מאושרת מכך שהצליחה לחדור מעט ואני מאושרת כשזה מסיים את השיחה. 

הפעם לא הייתי מוכנה.

היא תפסה אותי ביום שאת רובו העברתי מקופלת על הכסא מבחילות וכאבי בטן ורצון קטן למות.

במשפט השני שלה הגיעו הדמעות.

אין לי מושג מה היא אמרה שגרם לזה, 

זה פשוט הגיע וברגע שאחרי זה כבר לא הזיז לי.

חשבתי שאם זה כבר קרה, אשתמש בזה לטובתי.

הנה, קחי את הדמעות ואת תחושת הניצחון המזויפת שאני מעניקה לך איתן ותשחררי אותי מהשיחות האלה לפחות לחודשיים הקרובים, תודה.

זה עבד נהדר. 

אפילו הוצע לי יום חופש ״רק כדי לסדר את הראש״.

אני אוהבת ללקט דבש מסיטואציות חרא.

נראה לי שאפילו נהייתי טובה בזה.

 

אם יש משהו שתמיד מרגש אותי, זו ראשוניות או באופן ספציפי יותר, לתת דברים בפעם הראשונה.

אחר כך אפשר לחזור עליהם שוב ושוב ושוב והם עדיין ירגישו מדהים, אבל הדבר שהכי מעניין אותי בכל זה הוא הבחירה, למה אני בוחרת לתת את הראשוניות הזו למישהו מסוים.

אני לא יודעת למה הוא היחיד שנתתי לו לזיין אותי בתחת, מה היה שונה מכל האחרים שניסו וכשלו.

למה דווקא כאן רציתי שימלא אותי כל כך ככה שהחור שלי יכאב אותו גם שעות אחרי?

התשובה לא ממש משנה,

כי אין באמת תשובה והפילוסופיה מאחורי הבחירה,

לא ממש מעניינת. רק הבחירה עצמה.

ויש גם ראשוניות אחרת.

אני כבר לא מוצאת את עצמי בורחת למקומות נוחים, כשמשהו לא נראה לי או סתם מעצבן אותי. 

זה ממש לא קרה לפני.

האמת היא שהמקומות האלה אף פעם לא היו נוחים,

הם תמיד גררו כאבי ראש ובלאגנים, אבל היה לי נוח לברוח אליהם כי הם היו מוכרים ומקבלים.

כבר לא מרגישה צורך לברוח אליהם ואחר כך לשנוא את עצמי שברחתי אליהם. כבר די הרבה זמן.

טוב בכל זאת,

קצת קשה לברוח כשאת מטפטפת זרע מהתחת.

 

 

לפני 5 ימים. שלישי, 13 באוגוסט 2019, בשעה 14:39

אני מריצה כמה חודשים אחורה ונחרדת לגלות שהוא צדק כמעט בכל הדברים שאמר שיקרו.

זה לא שהגזמתי עם ה׳נחרדת׳ הזה,

כי היו שם דברים של אמאלה ואבאלה, 

לפחות בשביל מי שהייתי אז.

זה גם לא שהשתנתי וחלק מהדברים האלה כבר לא נתפסים כנוראיים בעיני,

אבל היום אני כבר לא אומר להם לא.

אתנגד, כן. אסרב, לא. בטח שיש הבדל.

אני אוהבת כשאנשים עומדים מאחורי דברים שהם אומרים. אם אמרת שאתה בנזונה סאדיסט מרושע שיגרום לי לרייר ולהרטיב על הרצפה שלו מדברים שמעולם לא שיערתי שארייר וארטיב בגללם-

כדאי שבאמת תהיה כזה.

גם אם זה לא באמת נאמר מפורשות ובעיקר נוצר באיזו פינה אפלה ומטונפת אצלי בראש.

זה אפילו טוב יותר ככה.

ועל זה אני די שונאת אותו. 

כי הוא מוכיח אותי כל הזמן.

לא שניסיתי לטעון אחרת כשהוא אמר שx/y/z יקרו,

רק גיחכתי את הגיחוך הזחוח והמטומטם של ה״נו בסדר״ הרגיל שלי וקיוויתי לטוב.

והוא שובר אותם,

אחד אחד,

אולי לפעמים כמה במכה. גיחי.

אני אפילו לא אקרא לזה גבולות,

מילה שממילא טיפשית בעיני,

פשוט כי אני לא ממש צריכה הגנה מדברים שאני בעצמי רוצה. או שאלו הדברים שהוא בעצם רוצה?

כן, זה כבר נשמע הגיוני יותר.

היום, 

אם הוא אומר שדברים מסוימים יקרו,

אני יודעת שאין טעם לגחך ולזרוק איזה ״אין מצב בעולם״ מתגונן ומפוחד.

אבל אני עדיין יכולה לקוות לטוב, לא?

 

בטח.

רק אם ׳טוב׳ זה בעצם ׳כל כך רע שכדאי שתתחילי להתחנן מעכשיו בעצם עזבי, את יכולה להתקדם ישר לבכי׳. 

לפני שבוע. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 22:27

אין. מה. לעשות.

תמיד הייתי ותמיד אהיה, למעשה אני נהיית יותר ויותר מטומטמת עם הזמן ובטח גם זה קשור למשבר גיל ה30 המתמשך.

אז אני מטומטמת

ואני סוף סוף מתחילה לקבל את זה.

לא בטוחה שאוהבת את זה, אבל די משלימה עם זה.

כי איזו עוד מילה יכולה לתאר באופן מדויק כל כך מישהי שעל פי כל אבחנה רפואית שפויה בדעתה, שבוחרת להכניס את עצמה שוב ושוב למקומות שיכאב לה בהם.

אולי ׳בוחרת׳ היא לא המילה הנכונה,

כי המקומות המכאיבים האלה גוררים עוד דברים שאני לא מעוניינת בהם, אבל גם הכאב לא מזיז אותי משם.

וזה כל כך קל, לזוז.

מינימום מאמץ, 

מעט מאד אנרגיה

שמתועלת לפסיעה קטנטנה החוצה מהם.

ואז מה?

העיניין הוא שה׳אז מה׳ הזה הרבה הרבה הרבה יותר נורא מכל המקומות הכואבים. 

הוא ויתור על כל מה שאני מאמינה בו,

כניעה מהסוג הפחות סקסי

ואני ממילא נכנעת רק במקום אחד. על רצפה אחת.

והטמטום הזה מטמטם,

גורם לי להיות דברים שלא הכרתי,

מכיר לי רמות חדשות של עליבות.

אני מפרפרת ולא אכפת לי,

נאבקת ולא רואה בעיניים,

נאנקת אבל ממשיכה.

כי זה כל כך שווה את זה.

אני יודעת שיותר מהכל, 

הוא היה מעדיף לאחרונה לקרוע אותי במכות.

לא מציצה, לא זיון, אפילו לא בתחת. רק מכות.

הקטע הוא, שלמרות שמכות זה לרוב לא בשבילי,

עיסת הטמטום שאני דווקא יכולה להבין את זה.

אפילו לרצות את זה. לבקש את זה.

ואמנם שחררתי מכל הדברים שהביאו אותי למקומות הכואבים האלה מלכתחילה, אבל את המטומטמת אני חושבת שדווקא אשאיר. היא כלבה הרבה יותר טובה.

מגיע לו כזאת.

שפוטה אמיתית.

טומטום של ממש.

 

 

לפני שבוע. שבת, 10 באוגוסט 2019, בשעה 09:53

טבעי שבמשרד מפוצץ ברטולין תעלה מדי פעם (כל יום) שיחה על גברים שעושים לנו את זה. השבוע זה שוב קרה ואני מוכנה להשבע שהתקיימה שיחה כזו בדיוק כמה ימים לפני.

או שאני תקועה בלולאת זמן אכזרית במיוחד.

אז אחת מצייצת ״אדם לוין״,

השניה מקרקרת ״מאלומה״

והשלישית בכלל מתמוגגת מאיזה דוש אינסטוש עם סקס אפיל של חמוס נהרות צולע ושתום עין.

״נו, אייבי?״ הן שואלות.

עכשיו, הייתי יכולה לבחור באחד מהמיינסטרימים שלי, כזה שהן ישמעו ופשוט יהנהנו ״ברור, ברור״ (קיאנו ריבס פעם ראשונה? לוק אוונס פעם שניה? כריס קורנל פעם שלישית? אוקיי, אולי בלי אנשים מתים), אבל מה שבאמת יצא לי היה ״טוני סופרנו.״

״מי?״ ההיא עם ההוא מהאינסטוש שואלת.

לא הופתעתי.

אבל האחרות פשוט בהו בי או בחלל כמה שניות טובות עד שהצליחו לשחרר איזה ״מ..ה?״ עלוב.

אבל אי אפשר להסביר להן.

אי אפשר להסביר למישהי שחושבת שמאלומה הוא הגבר המושלם וגאד, אפילו השם שלו מגוחך,

 מה אני מצאתי בטוני סופרנו.

״אבל הוא שמן,״ אחת אומרת.

״ונמוך ודי קירח״, השניה מוסיפה.

״ורוצח אנשים!״ ההיא עם ההוא מהאינסטוש כנראה עשתה גוגל בזמן הזה.

-״אתן לא מבינות כלום,״ אני קולטת שאני מתחילה להגן על פאקינג דמות בדיונית. בעצם, על הטעם שלי.

״לבנאדם יש כריזמה מטורפת, כזו שמעלימה את הכרס, השיער הדליל והסנטימטרים האבודים. חוץ מזה, אתן כבר יודעות שאני לא חובבת גברים רזים. או גבוהים.

מעדיפה שכל הגובה הרזון ישארו אצלי.

אתן רואות בו רוצח קר לב, בנשלזונה נואף חובב זונות זולות וראש משפחת פשע, אבל אני רואה גבר נחוש שלא נותן לחוק או למוסר למנוע ממנו להשיג את שלו.

אבל זו בעיקר הכריזמה.

והעובדה שכולן מפרכסות לרגליו,

מה שאומר שטוני סופרנו הוא בנוסף לכל, גם זיון אש.״

לא שכנעתי. לא נורא, יותר טוני בשבילי.

כלומר, אם הוא לא היה כל כך מת כזה.

 

 

(בכותרת: אחד מהציטוטים הכי טובים שלו).

לפני שבוע. שישי, 9 באוגוסט 2019, בשעה 16:12

לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי אלוהים, רק כדי שיהיה לי משהו להתפלל אליו כשאני מפחדת מלא ידוע מאיים.

כן, הוא לא ידוע ובכל זאת מאיים, כי בכל שאר הפעמים הוא היה כזה בדיוק, מתעלה על כל מה שיכולתי לדמיין.

הבעיה האמיתית עם אלוהים, שאני די בטוחה ששרמוטות מזדיינות בתחת ואוכלות תחת הן לא בטופ פריורטי שלו, אז לא צריך.

ממילא לא הייתי מסתדרת עם הפוריטניות.

מכל החטאים,

תמיד ידעתי שתאווה היא זו ששולטת במנגנון הדפוק שלי, אולי גם כעס לעת מצוא, אבל תאווה תמיד.

כי איזה עוד חטא יכול להתלבש ככה יפה על חולת זין גרידית שהמילה האהובה עליה בשפה העברית היא ׳עוד׳?

אבל זין זה לא האישיו, הרי ברור לי ובעיקר לו שזה לא מה שמסדר לי את הראש, לא לאורך זמן.

היבריס, הוא אומר לי.

מה אני, אנטיגונה? מה היבריס, מה?

אני ישר מתנערת מזה, אבל הרגעים הבאים מכווצים אותי, כי אני יודעת שזה נכון.

אני גם יודעת שלא מדובר בסתם התנשאות,

כזו שמתנשאים רק כדי להרגיש טוב יותר לעומת אחרים, לא. 

זה עמוק יותר,

כל כך עמוק שלפעמים זה הופך לאמת שניה ומוקרן החוצה בזחיחות מטומטמת ותחושת עליונות מגוחכת.

עכשיו, אני יודעת שאין דבר מהנה יותר מלמחות לאחת כמוני את כל הזחיחות ותחושת ה׳מגיע לי רק כי אני- אני׳, עם איזו אחת שוברת.

אבל מה שלא ידעתי, זה שהסאדיזם שלו לא מסתכם רק בפיזיות.

כן, נהייתי גיבורה גדולה מסתבר,

שבטוחה שתוכל לעמוד בכל פירוק פיזי,

אבל מה קורה כשזה לא פיזי?

פשוט, דברים מתחילים לחלחל באמת.

כן, זה הרבה יותר כואב מכל סטירה פיזית

וכן, זה גורם לי להרגיש לא בנוח בתוך העור של עצמי,

אבל זה עושה עוד דברים.

משקיט, מאפס ואולי אפילו קצת מביית.

אבל שומע?

תאווה, היבריס, הכל נכון במידה מסוימת.

אבל בתכלס? 

אני בכלל חוטאת בגרגרנות.

בכל פעם שהזרע שלך מציף לי את הפה והגרון מטפטף לסנטר מדביק לי את השיער לפנים מתייבש על השפתיים ומחליק לקיבה. 

 

לפני שבוע. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 15:29

לפעמים אני שוכחת שאני משחקת במגרש של הגדולים.

זה לא שאי פעם השתעשעתי במגרשים מסוג אחר,

אבל איכשהו, גם כשמצאתי את עצמי מול האנשים הכי חדים ופסיכופטים, תמיד הובלתי.

זה רק בגלל שידעתי לצפות הכל.

כן, גם כששיחקתי בנשלטת קטנה וסתומה.

אני חושבת שהקטע המאתגר איתי (מעבר לתנודות הקיצוניות במצבי הרוח והסייקיות הכללית), הוא לזהות את המקומות שאני באמת מאבדת בהם שליטה,

וכן, מאתגר, כי אפילו אני לא זיהיתי עד עכשיו את רובם, אז שמישהו אחר יצליח?

זה לא שחסרים מקומות כאלה, אבל ברובם אני פשוט נורא מודעת לעובדה שזה לא בידיים שלי, מה שזה לא יהיה, אז זה בסדר. 

למקומות האלה אני מסתגלת די מהר

ומתאוששת מהם אפילו מהר יותר.

אז איפה אני כן נופלת?

פשוט, כשמעלימים לי את הקרקע 

ומשאירים במקומה תהום פעורה של חוסר ודאות.

זה חוסר ודאות מעצבן,

כי הוא לא לגבי אדם אחר ואפילו לא לגביי

והוא דורש ממני להתעלות על כל מה שאני רגילה להיות במצבים האלה.

בשלב מסוים הכל כבר מתחיל להתבלגן.

אני כבר לא בטוחה מה נכון ומה לא,

האם לזה הוא התכוון?

או שאולי אני בכלל הוזה ושום דבר ממה שקורה בחוץ לא קשור למה שקורה בתוכי?

ואם כן, אז איך אני אמורה להתנהג?

מה הוא רוצה?

מה הוא לא רוצה? בעצם את זה אני כן יודעת. מזל.

בקיצור, מצב דייסתי מתקדם.

והישיבה הזו על הקצה יכולה להיות קשה,

בטח למי שלא סובלת שקט. או חושך.

אבל אולי לפעמים זה בדיוק מה שצריך,

רגע לפני שהוא בועט לתוך התהום המלחיצה הזו

ומזיין אותי בתחת.

 

או שלא? 

בנזונה בישל דייסה.